האם נכון למנוע דיון בזכאות לצל"שים אחרי שנים רבות?

עפר דרורי אתר הגבורה, יוני 2010 20.06.2010 01:19
האם נכון למנוע דיון בזכאות לצל"שים אחרי שנים רבות?


(186) כידוע בתום כל מלחמה או מבצע ממליצים מפקדים על חייליהם שהצטיינו בקרב בצורה חריגה לציון לשבח. ההמלצות מועברות ע"י המפקדים לוועדת צל"שים פיקודית שבפניה נידונות ההמלצות השונות והוועדה מחליטה לאחר גביית עדויות ודיון אלה מההמלצות לקבל ואלה לדחות. ההמלצות שהוועדה מחליטה לקבל מלוות בהמלצת הוועדה לסוג הצל"ש עד לצל"ש אלוף. סבורה הוועדה שהמעשה שהובא בפניה ראוי לצל"ש או לעיטור המוענק ע"י הרמטכ"ל תעביר הוועדה הפיקודית את המלצותיה לוועדה מטכ"לית. אישור לצל"שים עד לצל"ש אלוף יינתן ע"י הרמטכ"ל. במקרה והוועדה המטכ"לית לצל"שים תמצא את המעשה כראוי לעיטור המופת או העוז, תובא ההמלצה בפני הרמטכ"ל לאישור. מצא הרמטכ"ל כי המעשה ראוי לעיטור הגבורה, יעביר הרמטכ"ל את המלצותיו לשר הביטחון אשר יחליט אם לאשר את עיטור הגבורה אותו הוא גם מעניק. במרבית המקרים הרמטכ"ל מאשר את עבודת הוועדה. במהלך שישים שנות קיום המדינה עולה נושא הזכאות לצל"שים לדיון ציבורי כאשר הדיון מתמקד בכמה היבטים: 1. האם כל המקרים שהוכרו כזכאים לעיטור או צל"ש הם אכן כאלה, במילים אחרות האם שיקול הדעת של הוועדה היה נכון בהחלטתה לאשר המלצה לצל"ש והאם המידע שהובא בפני הוועדה תואם את המציאות בכל הקשור לפרטי המעשה שבגינו הומלץ חייל לצל"ש. 2. ידועים מעשי גבורה רבים ממלחמות ישראל אשר לא הומלצו לצל"ש בפני הוועדה מסיבות שונות: א. היחידה שאליה השתייך החייל החליטה שהיא לא מעבירה במודע המלצות לצל"ש מתוך החלטה עקרונית ובהתבסס על יוזמה מקומית של מפקדים. ב. לא נשארו מפקדים בחיים אשר בתוקף תפקידים היו אמורים להמליץ בפני הוועדה. ג. לא היה מידע בפני המפקדים על אירוע גבורה שקרה ביחידתם בגלל פיזור הכוחות. מטרת מסמך זה לדון במצבים שתוארו לעיל תוך התמקדות במצב הבעייתי ביותר בעיני והוא שנעשו מעשי גבורה אבל הם לא הועברו כהמלצה לוועדה הרלוונטית מסיבות שונות ובכך נוצר מצב בו מעשי גבורה לא נידונו בפני הגורמים המוסמכים.



האם נכון למנוע דיון בזכאות לצל"שים אחרי שנים רבות?

עפר דרורי

 

כידוע בתום כל מלחמה או מבצע ממליצים מפקדים על חייליהם שהצטיינו בקרב בצורה חריגה לציון לשבח. ההמלצות מועברות ע"י המפקדים לוועדת צל"שים פיקודית שבפניה נידונות ההמלצות השונות והוועדה מחליטה לאחר גביית עדויות ודיון אלה מההמלצות לקבל ואלה לדחות. ההמלצות שהוועדה מחליטה לקבל מלוות בהמלצת הוועדה לסוג הצל"ש עד לצל"ש אלוף. סבורה הוועדה שהמעשה שהובא בפניה ראוי לצל"ש או לעיטור המוענק ע"י הרמטכ"ל תעביר הוועדה הפיקודית את המלצותיה לוועדה  מטכ"לית. אישור לצל"שים עד לצל"ש אלוף יינתן ע"י הרמטכ"ל. במקרה והוועדה המטכ"לית לצל"שים תמצא את המעשה כראוי לעיטור המופת או העוז, תובא ההמלצה בפני הרמטכ"ל לאישור. מצא הרמטכ"ל כי המעשה ראוי לעיטור הגבורה, יעביר הרמטכ"ל את המלצותיו לשר הביטחון אשר יחליט אם לאשר את עיטור הגבורה אותו הוא גם מעניק. במרבית המקרים הרמטכ"ל מאשר את עבודת הוועדה. [1]

במהלך שישים שנות קיום המדינה עולה נושא הזכאות לצל"שים לדיון ציבורי כאשר הדיון מתמקד בכמה היבטים:

  1. האם כל המקרים שהוכרו כזכאים לעיטור או צל"ש הם אכן כאלה, במילים אחרות האם שיקול הדעת של הוועדה היה נכון בהחלטתה לאשר המלצה לצל"ש והאם המידע שהובא בפני הוועדה תואם את המציאות בכל הקשור לפרטי המעשה שבגינו הומלץ חייל לצל"ש.
  2. ידועים מעשי גבורה רבים ממלחמות ישראל אשר לא הומלצו לצל"ש בפני הוועדה מסיבות שונות:

א.      היחידה שאליה השתייך החייל החליטה שהיא לא מעבירה במודע המלצות לצל"ש מתוך החלטה עקרונית ובהתבסס על יוזמה מקומית של מפקדים.

ב.      לא נשארו מפקדים בחיים אשר בתוקף תפקידים היו אמורים להמליץ בפני הוועדה.

ג.        לא היה מידע בפני המפקדים על אירוע גבורה שקרה ביחידתם בגלל פיזור הכוחות.

 

מטרת מסמך זה לדון במצבים שתוארו לעיל תוך התמקדות במצב הבעייתי ביותר בעיני והוא שנעשו מעשי גבורה אבל הם לא הועברו כהמלצה לוועדה הרלוונטית מסיבות שונות ובכך נוצר מצב בו מעשי גבורה לא נידונו בפני הגורמים המוסמכים.

 

צל"שים ועיטורים שהוענקו בהמלצת הוועדה

בעניין שיקול דעתה של הוועדה וזכאות מקבלי צל"ש או עיטור הדיון מורכב ונקודת ההנחה היא שוועדה בכירה הממונה ע"י הרמטכ"ל עושה עבודתה בנאמנות. עם זאת, היו מקרים בעבר שעוררו מחלוקת בדבר חקר העובדות ושיקול הדעת של הוועדה בכל הנוגע להחלטה על הענקת צל"ש או עיטור. כמו כל אזרח אני שמח שמקרים כאלה היו מועטים אבל בהחלט הייתי מצפה שמקרים כאלה בהם הייתה לכאורה  חריגה מנורמות ערכיות יבדקו ויטופלו מיידית ע"י מפקדי הצבא היות והם מערערים את אמינות הוועדה וע"י כך את אמינות הצל"שים כולם. בעבר פורסמו שברי דברים בהם נעשו "עסקאות" בדבר תמיכה בצל"ש לפלוני וקבלת תמיכה לצל"ש אחר לפלמוני. גם שמועות כאלה צריכות להיבדק בזמן אמת ולתת פרסום לממצאים מאותן סיבות.

 

לגבי אמיתות העבודות המוצגות בפני הוועדה, בנושא זה יש מה לשפר ולתת בידי הוועדה כלים לבדיקת העובדות. על יותר ממקרה אחד סופר שהמידע שהוצג בפני הוועדה "עוגל" מעט לדוגמא חיבור מספר מעשים של מספר חיילים באירוע אחד לחייל אחד כדי להאדיר את חלקו של החייל הבודד במעשה. היו מספר מקרים מהעבר של מקבלי צל"שים שעלו בהם ספיקות לאחר שנים בדבר שלמות העובדות הקשורות באירוע והאם הייתה מגמתיות בטשטוש העובדות לכאורה. כמו בכל בדיקה גם כאן יש חובה להגיע לחקר האמת ולשם כך יש להעמיד בידי הוועדה את הכלים המתאימים.

 

מעשים שלא הוגשה בגינם המלצה לצל"ש

כפי שציינתי לעיל יש מצבים רבים בהם לא הוגשה המלצה לצל"ש בגין מעשה גבורה. הסיבות רבות וביניהן:

א.      היחידה שאליה השתייך החייל החליטה שהיא לא מעבירה המלצות כלל – פורסמו בעבר מקרים בהם יחידות החליטו בהחלטת מפקד (בדרך כלל יחידות מילואים) לא להעביר המלצות לצל"ש מתוך תפיסת עולם שכל החיילים שהיו בקרב מסוים זכאים לצל"ש וכדי לא להפלות ביניהן ההחלטה היא לא להגיש איש מהלוחמים להמלצה אישית. מצב זה הוא בהחלט בסמכותו של מפקד היחידה אבל יש בו פגיעה בחיילים הבודדים שאלמלא החלטה גורפת כזו היה המקרה שלהם נידון בוועדה. במקרים כאלה פתוחה בידי מפקד היחידה האפשרות להגשת המלצה לצל"ש יחידתי שעד מלחמת לבנון השנייה לא הייתה מפורסמת דייה. על היקף הצל"שים היחידתיים שניתנו עד מלחמת לבנון השנייה ראה אתר הגבורה. [2]

ב.      היחידה שאליה השתייך החייל החליטה שהמלצות לצל"ש יועברו רק לחיילים שחרפו נפשם ונהרגו במהלך הלחימה, מדובר בהחלטת מפקדים הדומה במקצת לסעיף הקודם אבל בהתייחס לנופלים בלבד. גם מצב זה הוא בסמכות המפקדים אבל מקרה זה נובע לדעתי מהבנה לא נכונה של מטרות הצל"ש והנדרש ממפקדים לאחר קרב / מלחמה.

ג.        לא נשארו מפקדים בחיים אשר בתוקף תפקידים היו אמורים להמליץ בפני הוועדה, זהו מצב אמיתי שרבים כדוגמתו קרו במלחמת יום הכיפורים. יחידות קטנות נמחקו ממצבת הכוחות של הצבא לעתים פלוגות ולעתים אף גדודים. קיימים גדודים שלא נמחקו ממצבת הכוחות הקרביים אבל מצבת כוח האדם שלהם ביום השלישי למלחמה היה שונה לחלוטין ממצבת כוח האדם ביום הראשון למלחמה. מקרים כאלה קרו לא אחת במלחמת יוה"כ והיו גם מקרים בהם סגל הפיקוד הבכיר של הגדוד המקורי נהרג ואף שהיחידה נשארה להלחם הרכב כ"א היה שונה ולא הייתה המשכיות והכרה של המפקדים בסיום המלחמה לאירועים שקרו באותה יחידה בתחילתה.

ד.      לא היה מידע בידי המפקדים על אירוע גבורה שקרה ביחידתם בגלל פיזור הכוחות בין היחידות השונות ולעתים בין הגזרות השונות. לעתים המידע מגיע באיחור אבל סמוך למלחמה וניתן לצרפו להמלצות, לעתים המידע מגיע מאוחר יותר (לעתים אחרי שנים) כאשר הוועדה הרלוונטית כבר פורקה לאחר שסיימה את עבודתה. במקרים רבים בעת מלחמה ואי הסדר הנלווה אליה יחידות מתפרקות, יחידות אחרות נכנסות במקומן, חלקי פלוגות או מחלקות עוברות בסערת הקרב ליחידות אחרות ואירועים שהיו ידועים  בשבוע הראשון ללחימה אינם ידועים לאותם מפקדים שלא שהו בזמן זה בצמידות לכוח. לעתים גם כאשר נשארו המפקדים המקוריים המידע לא קיים היות ואירוע הגבורה נעשה תחת יחידה אחרת שלא רואה בחיילים שהצטרפו אליה חיילים אורגניים שלה ובודאי שבסופה של מלחמה הם לא רואים בחיילים אלה מועמדים להמלצה לצל"ש, יתכן אף שבסוף המלחמה חזרה היחידה המסופחת ליחידת האם שלה וחייליה על מעשי הגבורה שלהם "נופלים בין הכיסאות".

 

 

היש מקום לדיון מאוחר בהמלצות לצל"שים?

השאלה המרכזית העומדת לדיון האם יש מקום לדון בהמלצות לצל"שים ממרחק זמן או לחתום את פרק הצל"שים בסמוך למלחמה או לאירוע הגבורה שקרה.

מדיניות הצבא היום היא לחתום את הטיפול בהמלצות לצל"שים בסמוך לאירועים או בסמוך לתאריכים הקובעים שנקבעו לעבודת וועדת הצל"שים שמונתה לעניין. לעתים עבודת הוועדה נמשכת שנה ולעתים אף יותר אבל מעבר לכך פעילות הוועדה הצבאית מסתיימת ויחד אתה נכונות הצבא לטפל במקרים דומים בעתיד.

עד היום הצבא מייצג קוו נוקשה ובלי מתפשר, בחזקת "עבר זמנו בטל קורבנו". הצבא לא מוכן לדון במקרים מהעבר לא בשאלות על צל"שים שהוענקו ולא בטיפול בהמלצות לצל"שים חדשים שלא הגיעו לידי הוועדה המקורית. באופן אישי אני נוטה שלא לקבל את עמדת הצבא בכל הקשור לטיפול בהמלצות שלא נידונו, לדעתי יש מקום לדון בכל המלצה שלא הוגשה מטעמים שיש להגדירם במדויק. אני כן מקבל את עמדת הצבא לגבי חוסר נכונותו לחזור בו מהחלטה בגין צל"ש או עיטור שהוענקו אלא אם כן יובאו בפני הצבא עובדות שלא ניתנות לסתירה על זיוף במידע שהועמד בפני הוועדה.

זכור מאבקם של מספר חוקרים וקציני מילואים לפני כשנתיים שהגיע עד לבג"צ שהורה לצבא לפתוח את תיקי הוועדה שדנו בצל"שים שניתנו לאחר מלחמת יום הכיפורים [3]. האם למצב כזה הצבא צריך להגיע שבית המשפט מחייב אותו להציג מידע על עבודת וועדה שהשלכותיה הציבוריות רחבות במישור הלאומי והערכי. כזכור המסמכים שנמסרו לעיונם של החוקרים בעקבות הבג"צ כללו שברי תיקים ותיקים חסרים מהם לא היה ניתן ללמוד דבר, גם הקלטות הדיונים נעלמו וכל הפרשה הזו השאירה תחושה קשה אפילו בקרב חברי הוועדה. האלוף (מיל.) ג'קי אבן התבטא בעניין ואמר: "אני פשוט מתבייש שכך משמרים אצלנו מסמכים" בהתייחס לאובדן החומר של דיוני וועדת הצל"שים שהיה חבר בה.

 

בנוגע להמלצות חדשות שלא הגיעו לוועדת הצל"שים הרלוונטית במועד שנקבע, הצבא ככלל דוחה כל בקשה לדיון כזה. יש להניח שעמדת הצבא מבוססת על החשש שיאלץ לדון במשך שנים רבות במקרים רבים שיובאו בפניו ולכאורה אין לדבר סוף.

 

לצד טענה זו אי אפשר להתעלם מהעוול שנגרם לרבים מכך שהמקרה שלהם או של קרוביהם לא נידון כלל בפני הוועדה הרלוונטית מהסיבות שמניתי לעיל ומורשת הקרב והגבורה של הצבא נפגעת. מעבר לפגיעה זו  קיימת גם פגיעה אישית באנשים שהיו ראויים לצל"ש אם המקרה שלהם היה נידון. במקרה בו נפלו המומלצים בעת ביצוע מעשה הגבורה, הפגיעה היא גם בבני משפחותיהם.

החשש של הצבא מדיון בהמלצות שלא נידונו בעבר לדעתי מופרך. ככל שעובר הזמן היקף הבעיה קטן וגם היום אם הצבא יפתח את שעריו היקף המומלצים להערכתי לא יהיה רב. אבל לצורך הדיון בואו ונניח שיוגשו מאות המלצות חדשות לחיילים ממלחמת יום הכיפורים ועוד כמספר הזה על שאר המלחמות ולצורך הדיון נניח שיוגשו בסך הכלל אלף המלצות חדשות, אז מה? תשב וועדה שתמונה לעניין כמה חודשים, תשמע עדויות, תבחן את המקרים ותחליט. מן הסתם רבות מן ההמלצות יידחו כפי שהדבר קורה בעת דיון בוועדה היושבת במועד הרשמי של ההמלצות ואילו חלק אחר יאומץ, ומה יגרע מהצבא וממדינת ישראל אם יתווספו עוד כמה מאות בעלי צל"שים למורשת הקרב והגבורה של צה"ל ומדינת ישראל ?

 

יש לזכור שעבודת וועדה כזו חייבת להישען על עדים ועדויות. היות והצבא מנע (בהצלחה רבה...) במשך עשרות שנים דיונים חדשים על המלצות לגבי צל"שים ישנים, היקף העדים שנותרו אינו רב כך שהמלצה ללא עדים חיים לא תשמע ומכאן שהיקף ההמלצות לא יהיה גדול. לאור זאת המלצות על מלחמות או מבצעים מתקופות קודמות תהיינה במיעוט אם בכלל.

 

היוצאים מן הכלל שצריכים ללמד על הכלל

לצד העמידה הבצורה של הצבא כנגד הגשת המלצות מאוחרות יש כמה מקרים בהם הצבא עצמו לא עמד בלחץ בני המשפחה או החברים אשר היו נחרצים מספיק ובעלי "נשימה ארוכה". במקרים אלה המערכת הצבאית "התכופפה" והמקרה שלהם נידון. מדובר אמנם בעיקר במקרים בהם המומלץ נהרג בעת פעילותו דבר שמחליש את עמדת הצבא מול המשפחות אבל ישנם מקרים גם של מומלצים מאוחרים אשר לשמחתנו הינם בין החיים.

 

המצב בו הצבא נכנע ללחץ שכזה ולו רק במקרה אחד מחייבת אפילו רק מטעם זה לפתוח את עבודת הוועדה  להמלצות נוספות כי אלמלא כן נותר הרושם שאם אתה משתייך למשפחה שיודעת ללחוץ והצליחה למצוא את "המפתח לשער" המלצותיך ידונו בוועדה ואם אתה כאחד האדם או שהמערכת הצליחה להתיש אותך המקרה שלך לא יבוא לדיון בפני הוועדה.

 

באסון הפיגוע בבית ליד זכו מספר רב של חיילים בצל"ש אלוף. הצבא לא התכוון לתת צל"ש במקרה זה ובדיעבד התכוון להסתפק במכתבי הוקרה לבני המשפחות של חיילים שנחלצו לעזרת חבריהם שנפצעו בפיצוץ הראשון והם עצמם נהרגו בפיצוץ השני. אחרי משא ומן ארוך וויתר הצבא והעניק צל"ש אלוף לכל אותם חיילים שנהרגו בפיצוץ השני בעת שנחלצו להציל את חבריהם מהפיצוץ הראשון. על השתלשלות הדברים ניתן לקרוא בראיון עם אביה של מאיה קופשטיין ז"ל  שנהרגה בפיצוץ וזכתה בצל"ש אלוף לאחר מותה. [4]

גם משפחתו של סמל מרדכי שפירא ז"ל הצליחה לאחר מאבק ארוך שהמקרה של בנה ידון בפני וועדה ובסוף התהליך הוענק לו צל"ש אלוף באפריל 2006 לאירוע שהתרחש שלושים שונה קודם לכן במלחמת יום הכיפורים [5].

מקרה קיצוני אף יותר התקיים במקרה של יוסי קולר, חיים רוטקופף ז"ל, צבי יזרעאלי ז"ל ויצחק זכרוביץ'. לארבעה אלה הענק צל"ש אלוף הפיקוד במאי 2006 על מעשים שביצעו חמישים שנה לפני האירוע במבצע קדש ובמבצע שומרון (פעולת קלקיליה) בשנת 1956. גם מקרה זו תוקן לאחר לחץ שהופעל ע"י יוסי קולר במסגרת רצונו לתקן עוול לחברו שנפל. מקרה זה מעט חריג ושונה היות והיה בידי החיילים ומשפחותיהם אישור כתוב על צל"ש מלפני חמישים שנה שלא הוענק והיה צורך לתרגם אותו לצל"ש מוכר היום ולהעניקו. אגב, עשרה חיילים נוספים שקבלו כפי הנראה צל"ש באותה התקופה לא זכו לצל"ש "מחודש" היות והמסמכים שהיו בידיהם היו פחות חד משמעיים מהמסמכים של השלושה. משמעות הדוגמאות שהבאתי כאן היא שהיו מקרים בהם הצבא לא עמד על עקרון אי בירור המלצה ישנה של צל"ש. יש לדעתי לטפל ברוח זו בהמלצות נוספות ולא כחריג לאחר מאבק אלא מתוך רצון להגיע לחקר האמת והענקת ההערכה המגיעה לחיילים שהוועדה תמצא כעומדים בקריטריונים המתאימים.

 

בצבאות זרים התופעה בה הפיקוד הבכיר של הצבא דן באירועים אשר מוגשים לו גם אחרי שנים רבות מוכרת וידועה. בשנה האחרונה זכה חייל אמריקני בצל"ש על פעילותו במלחמת העולם השנייה. גם כאן היו חברים ומפקדים נאמנים אשר לחצו, העידו, הביאו עובדות ולאחר דיון ניתנה ההחלטה והצל"ש הוענק.

 

הנוסח המצמצם של חוק העיטורים

ובאותו עניין, קיימת בעיה עקרונית המתייחסת לחוק העיטורים שחוקק בשנת 1970 (לפני מלחמת יום הכיפורים). עפ"י החוק התכנסה וועדה שתפקידה היה לבחון את כל הצל"שים שניתנו בצה"ל מקום המדינה ועד מועד קבלת החוק ולהמיר אותם לעיטורים או להשאיר אותם כצל"שים. הוועדה דנה במקרים אלו אבל בגלל הגדרה מצמצמת בחוק [6], הדיון היה רק בצל"שים שהרמטכ"ל העניק ולא בצל"שים שניתנו ע"י מפקדי חטיבות ואלופי פיקודים. מספר הצל"שים שניתנו מקום המדינה ועד למועד החוק ע"י אלופים ומח"טים גדול ביותר ומרביתם בגל העדר דיון בוועדה והמרתם לעיטורים נשכחו מהיסטוריית הגבורה של צה"ל. נושא זה העלה בזמנו אביתר בן צדף שהיה עורך מערכות במספר הזדמנויות במאמרו "איפה כולם" [7]. כמובן שהצבא יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולהעביר את הבעיה לכנסת אבל מאידך אם נעשה עוול בתחום הערכי הצבאי, הצבא יוכל לפנות מיוזמתו בבקשה לתיקון סעיף 20 בחוק בצורה שתאפשר בחינה של כל הצל"שים של אלוף ומח"ט שניתנו עד לקבלת החוק לתוקף ולבדוק מי מהם ראוי המרה לעיטור או לא.

 

הצל"שים האבודים של מלחמת השחרור

בהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר את המאות הרבות של הצל"שים שהומלצו ע"י מפקדים במלחמת השחרור ואושרו ע"י וועדת הצל"שים שהוקמה לעניין. בין אלף ושבע מאות לאלף ומאתיים צל"שים אושרו להענקה ע"י הוועדה [8] מתוך כשלושת אלפים המלצות  שהוגשו ע"י מפקדים בתום המלחמה. כל מאות הצל"שים האלה נדחו שרירותית ע"י בן גוריון ובמקומם אושרו שנים עשר גיבורי ישראל. סוגיה לא פחות מטרידה הם צל"שים שניתנו ע"י מפקדים במהלך מלחמת השחרור ומעמדם לא לגמרי ברור. על כל אלה ראה "שנים עשר גיבורי ישראל לא היו לבדם". [9]

 

 סיכום

להבנתי הענקת צל"ש מייצגת שני היבטים, אישי וציבורי. ההיבט הראשון והמרכזי הוא הבעת הערכה לחייל בחייו או במותו על מעשה יוצא דופן שביצע. ההיבט השני לדעתי הוא היבט חינוכי, חברתי בו החברה ובעיקר הצבא מעלה על נס באמצעות אירוע שקרה את המודל להתנהגות ערכית הראויה לחיקוי ובכך מייצר גם מורשת קרב וגבורה וגם מודל התנהגותי לחיילים נוספים. בגישה זו יש לדעתי לא להערים קשיים על קבלת המלצות שלא ניתנו בזמנם. במקרים אלה הצבא יכול לחייב את המגיש לצרף נימוקים מדוע לא הוגשה ההמלצה במועד ורק אם הוועדה תאשר את הנימוקים יובא המקרה לדיון. הוועדה יכולה לחייב כמו בדיוני וועדות הרגילות להביא עדים ועובדות אחרות אשר יבססו את ההמלצה, הדיון צריך להיות ענייני ולא מוטה משום כיוון. המלצה שניתנה באיחור לא צריכה לקבל עדיפות על פני המלצה שהוגשה במועד. אותם כללים שחלים על הועדה המקורית צריכים להיות תקפים לגבי הוועדה הנוכחית. עוד הייתי מציע וועדה קבועה שתתכנס בהתאם לצורך אחת לתקופה ותדון בכל המקרים שהצטברו למועד הקיים. עדיף לדון ולהגיב בסמוך להמלצה וכך למנוע תחושות לא נוחות של בני משפחה או חברים.

 

ברמה העקרונית דעתי היא שרק טוב יצמח לצבא אם היקף המעוטרים ובעלי הצל"שים יורחב כתוצאה ממהלך מתקן כזה. גם כך צה"ל הוא צבא המקמץ במתן ציונים לשבח, אין סיבה לקמץ גם בדיון על מקרים שלא הובאו לידיעתו כלל. הצל"שים והעיטורים בצה"ל הם אבן ייסוד ערכית בהוויה הישראלית. ראוי שכל מי שזכאי להם אכן יקבל אותם ולא ימנעו מהזכאים את הכבוד הזה בגלל שיקולים טכניים שבראיה ארוכת טווח הם שוליים לחלוטין.



[1]ראה פקודת מטכ"ל 33.0807 "עיטורים, ציונים לשבח, אותות הערכה ואותות הוקרה"

http://dover.idf.il/IDF/info/information_resources/pkodot/03.htm

[2] רשימת צל"שים יחידתיים שניתנו בצה"ל מקום המדינה ועד היום.

 http://www.gvura.org/c1016-צל-ש-יחידתי

[3] "לאן נעלמו תיקי הצל"שים", יוסי מלמן, הארץ 2.1.2008

http://www.gvura.org/a343334-לאן-נעלמו-תיקי-הצל-שים

[4] כתבה מהשבועון במחנה מיולי 2003 באתר הגבורה

http://www.gvura.org/a343462-הגיבורה-שלהם

[5] פירוט על הצל"ש של מרדכי שפירא ז"ל ראה באתר הגבורה

http://www.gvura.org/a241701-סמל-מרדכי-שפירא-ז-ל

[6] ראה תחולת סעיף 20 (א' 1) בחוק העיטורים בצה"ל 1970

http://www.gvura.org/a4072-נוסח-חוק-העיטורים-בצבא-הגנה-לישראל-תש-ל-1970

[8] השוני במספרים נובע משני מסמכים שונים המסכמים את פעולתם של שתי וועדות בשנת 1949 בתום מלחמת העצמאות

[9] עפר דרורי, "שנים עשר גיבורי ישראל לא היו לבדם", פורסם באתר הגבורה, ינואר 2009

http://www.global-report.com/drori/a342493-שנים-עשר-גיבורי-ישראל-לא-היו-לבדם



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה