על היסטוריה ועל לחצים המעוותים אותה

עפר דרורי Isreal Defence יוני 2011 27.06.2011 05:37
חיילי צה"ל מתכוננים לקרב המיתלה

חיילי צה"ל מתכוננים לקרב המיתלה


(199) לאורך שנותיה, נתגלו מקרים בהם גורמים החוקרים את ההיסטוריה של ישראל, בחרו להעלים עובדות מסוימות כדי שיתאימו לתחושותיהם של המנהיגים באותה תקופה.



ההיסטוריה העוסקת בתיעוד וחקר העבר מנסה ככל יכולתה להיות אובייקטיבית, כלומר להתבסס על מקורות ראשוניים מגוונים ולהימנע ככל האפשר מלתת מגמתיות לעובדות בטח כאלה הנשענות על אינטרסים של ההווה.

בברית המועצות לשעבר היה נהוג שאת ההיסטוריה משכתבים בהתאם למנהיגות השולטת באותה תקופה וידועים המקרים בהם שלטון מסוים שינה ערכים באנציקלופדיה הלאומית כדי שיתאימו לתפיסת העולם של המנהיגות באותה תקופה תוך שהוא אוסף כרכים ישנים לגריסה או להחלפת עמודים בהם.

ישראל היא מדינה דמוקרטית ובכל זאת לאורך שנותיה נתגלו מקרים בהם גורמים החוקרים את ההיסטוריה בחרו להעלים עובדות מסוימות כדי שיתאימו לתחושותיהם של המנהיגים באותה תקופה. העלמת העובדות היא דרך אלגנטית יותר מאשר שינוי העובדות היות ושינוי עובדות שיש להם עדים קשה להסוות בעוד שהסתרת עובדות או מניעת פרסומם קלה הרבה יותר. הקלות הזו אפשרית שבעתיים כאשר הנימוק הוא "ביטחוני" כלומר פרסום העובדות יגרום "נזק" לביטחון המדינה ומי ירצה לגרום לנזק לביטחון המדינה?

נזכרתי בדברים האלה בעת שקראתי לאחרונה את דוח מבקר המדינה הנוגע למערכת הביטחון בהתייחס למחקר ההיסטוריה הצבאית והביטחונית – בצה"ל ובמשרד הביטחון (ראה דוח מבקר המדינה שהתפרסם במאי 2011 עמודים 1791-1802). מדוח המבקר עולה שמחלקת ההיסטוריה של הצבא אמורה לבצע את תפקידה באמצעות שני גופים אקדמיים והם המכון לחקר ההיסטוריה ובאמצעות ועדה אקדמית. מתברר ששני גופים אלה אינם קיימים. עצם קיומו של מחקר היסטורי הנשען על גופים פנים ארגוניים שתמיד יהיו נתונים ללחצים במיוחד במערכת היררכית כמו הצבא הוא בעייתי על אחת כמה הדבר נכון כאשר הניסיון לממש בכל זאת את המחקר בהתבסס על וועדה אקדמית הכוללת אנשי מקצוע חיצוניים לא אפשרי כי הוועדה המייעצת אינה קיימת. מצב זה יוצר שליטה בלעדית של פרסום או גניזה של מחקר בידי רמ"ח היסטוריה ורח"ט תוה"ד ללא כל שיקול דעת של גורם מקצועי הבודק את הנושא.

לצד הבעייתיות של ביצוע מחקר היסטורי מתוך הארגון מתברר כי גם מחקרים שנערכו במחלקה לא פורסמו ברבים ובמקרים רבים לא פורסמו כלל אפילו לא לגורמים פנים צבאיים. מטרות המחקר ההיסטורי כוללות בין היתר תיעוד ההיסטוריה בהיבטים ערכיים ומבצעיים, תיעוד ושימור ההיסטוריה למטרות חינוכיות הן לצבא והן לציבור בישראל. המחקר ההיסטורי יכול לאפשר גם לימוד לקחים מבצעיים לעתיד. אם מחקרים שנעשים לא זוכים לפרסום ונשארים נעולים בכספות לא מתקיימות מטרות המחקר ונשאלת השאלה מה הטעם בחקר ההיסטוריה שאינה מתפרסמת.

המקרה הקיצוני ביותר להמחשת התופעה הוא מחקר מחלקת היסטוריה על מלחמת יום הכיפורים. מלחמה שהייתה טראומטית לעם שלם וגבתה כאלפיים וחמש מאות חללים לא נחקרה עד תום ומה שנחקר לא פורסם. אי פרסום החומרים נבע לכאורה מנימוקי "ביטחון" אף שכל מי שמקורב לדברים יודע שאין בינם לבין פגיעה בביטחון דבר. המחשת הדברים הברורה ביותר נעשית דווקא ע"י הצנזורה שהיא יחידה צבאית אבל בפועל הנחיותיה המקצועיות מתקבלות מפסיקת בג"צ ובתי משפט. הנימוק היחיד שבו יכולה הצנזורה לחסום פרסום קשור לפגיעה בביטחון המדינה. הצנזורה יש לציין עושה שימוש מוגבל בסמכותה הגורפת (היות והיא עצמה נתונה לביקורת משפטית אזרחית) ולכן המבחן לדעתי בעניין הנימוק הביטחוני היא החלטת הצנזורה ולא כל גוף צבאי אחר.

לאחרונה פורסם הספר "צליחה" של עמירם אזוב חוקר מחלקת ההיסטוריה במשך שנים רבות אשר נואש מאי פרסום מחקריו ופנה להוצאת ספרו בהוצאה לאור חיצונית (דביר). הוצאת הספר התאפשרה רק לאחר מאבק בבית משפט כאשר הצבא מנסה למנוע את הפרסום. בכספות מחלקת ההיסטוריה יש לפחות עוד שני ספרים על המלחמה כאשר עפ"י פרסומים לא רשמיים הם לא פורסמו מלחצים שהפעילו עליהם מפקדים בכירים במלחמה בעבר ומנהיגים בהווה אשר מנעו דרך השליטה והלחצים במחלקת ההיסטוריה את פרסום המחקרים. זכור גם העיכוב הממושך בהוצאת הספר האלבומי "בני קשת" של חני זיו ויואב גלבר בגלל לחצו של מי שהיה שר הביטחון איציק מרדכי על מה שהיה נראה לו המעטת חלקו במלחמת יום הכיפורים בספר. יש כמובן דוגמאות נוספות.

הצורך בשינוי המצב הקיים בולט אף שמניסיון העבר גם דוח זה של מבקר המדינה לא ייצור אותו. השינוי הרצוי יגיע ממפקדים שיבינו שיש תועלת לצבא מפרסום מלא ושקוף של חקר אירועים וכי התועלת בפרסום כזה ומלימוד לקחים בעקבותיו עולה עשרת מונים על אי הנעימות שתגרם למספר מצומצם של אנשים בכירים ככל שיהיו. עד אז נסתפק בדיווחים על מחקרים שנעשים ושקרני השמש המחטאות לא יראו אותם.

בשנים האחרונות ניתן לראות שאת הוואקום הזה בכל הקשור לפרסום מחקרים על מלחמת יום הכיפורים ממלאים גופים פרטיים שמנהמת לבם החליטו לחקור ולתעד את פעילותם במלחמה. הפסיכולוגים יספרו כי נפש האדם זקוקה לעשרים ושלושים שנה כדי לחזור לאירועים קיומיים כך במקרה של מלחמת וייטנאם לאמריקאים וכך גם במלחמת יום הכיפורים לנו. דוגמא מצוינת לכך הוא האתר של חטיבה 14 אשר שוקד ומפרסם באמצעות המערכת שלו חומרים ראשוניים רבים על גזרת הלחימה של החטיבה במלחמה כולל תיעוד מקורי כמו הקלטות רשת הקשר ולצדם תמלול מדויק של ההקלטות. גם אתר חטיבה 421 הלך בעקבותיו. קיימים גם אתרים קטנים יותר המביאים עדויות אישיות של לוחמים מכלי ראשון כמו אתר פלוגה י' מגדוד 79 , אתר חטיבה 600 אתר גדוד 79 ועוד. אתרים אלה ואחרים ממלאים היום את הריק הנובע מהאלם הפרסומי של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל.

מקור הכתבה

 

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה