צבא קטן וחכם - בהצגה הזו כבר היינו...

לאחרונה מתרבים הפרסומים על החלטה אסטרטגית של הצבא לצמצם את זרוע היבשה תוך הקטנת הכוחות המשוריינים וצמצום הארטילריה. מהלכים אלה עפ"י המתכננים יהפכו את צה"ל לצבא "קטן וחכם" המבוסס על כוחות קטנים וגמישים לפעולה בעומק האויב ובהתבססות על נשק רקטי מדויק ארוך טווח. מסתבר שלצד השינוי התפיסתי שהצבא הגיע אליו הקיצוץ בתקציב הביטחון משרת אף הוא את הגישה הזו היות וסגירת מסגרות גדולות בזרוע היבשה תביא אתה גם חסכון במשאבים.

אם בוחנים את האיום האיראני, הלב וגם השכל נוטים לקבל את הגישה החדשה, הרי איש אינו מצפה שנגיע לאיראן עם חטיבת טנקי מרכבה 4 ואם זה לא יקרה נשאלת שאלה לגיטימית בדבר הצורך של צה"ל בחטיבות אלה. גם חיל התותחנים המתמחה בירי לטווחים של עשרות בודדות של קילומטרים לא ישחק תפקיד מול עימות בטווח של אלף קילומטרים ויותר כך שנראה שהפעם ההיגיון בצבא, בניגוד למה שהיה נהוג לציין בעבר, "לא נשאר מעבר לגדר...".

ובכל זאת לצד קביעה זו משהו מציק בעת קריאת הפרסומים בנושאים האלה  מן דז'ה וו שכבר היינו בו בעבר ואפילו נכווינו בו.

בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה שלטה בצה"ל קונספציה חדשה, עפ"י קונספציה זו ההכרעה העתידית של הקרב תעשה מהאוויר, אש אם תיירה תהיה "אש מנגד" וכחות קרקעיים אם ידרשו (מה שהוטל בספק רב אז) יעסקו ב"השתבללות", מושג שספק אם יש איש בצבא של היום (וגם אז) שהבין את משמעותו. היות וקונספציה זו הוכתבה מהצמרת הצבאית כלפי מטה והיות ומרבית קציני היבשה הבכירים סכרו פיהם במים פן ירגיזו את הממונים עליהם עבר הצבא שלפני מלחמת לבנון השנייה סדרה של שינויים כבירים. מפקדות גבוהות נסגרו, חטיבות נסגרו כי חבל שיעלו אבק במחסנים, אימונים בוטלו בגלל תעסוקות מבצעיות ממושכות בשטחי יהודה ושומרון ובעצם בשביל מה להתאמן לתרחישים שממילא לא יתרחשו? דברים ברוח זה כתבתי כשנה וחצי לפני מלחמת לבנון השנייה והתפרסמו ב"מערכות" רק כחודש לפניה.

הסוף ידוע, ההישגים האוויריים במלחמת לבנון השנייה היו מצומצמים ביותר מבחינת השפעתם על המלחמה עצמה. נכון שמכת הפתיחה והשמדת הטילים ארוכי הטווח של החיזבאללה הייתה הישג מרשים וההפצצות הכבדות על רובע הדחיה בבירות בהחלט יצרו אפקט התרעתי ארוך טווח אבל כל אלה לא סייעו ברמה האסטרטגית להפסקת הירי על צפון המדינה ושיתוק החיים של למעלה ממיליון תושבים במשך חודש ויותר. עד שהצבא התעשת והבין שהפתרון לירי הרקטות הוא כיבוש קרקעי כבר היה מאוחר מדי. הגייסות לא היו מאומנים למשימה, בין מפקדי האוגדות (הלא מאומנות) לבין הפיקוד לא עמדה כל מפקדה (היות ואלו נסגרו בהיותן "מיותרות") וקצב ביצוע המשימות היה איטי בכל קנה מידה, העולם נתן לנו "להשתולל" אבל גם לו נמאס להמתין ולאחר חודש ימים ויותר של דשדוש ללא תוצאות, הפסקת האש נכפתה עלינו.

בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה חזר הצבא להתאמן, מפקדות הוקמו מחדש, ההצטיידות בטנקים נמשכה, החלה הצטיידות בנגמ"שי נמ"ר לחטיבות החי"ר (וגם זה לקח מהמלחמה שלא ניתן לתפוש שטח גדול בהשתרכות רגלית ואיטית של כוחות רגליים). עדיין יש טענות בדבר היקף אימונים שאינו מספק, הטענות האלה לא מקבלות מקום תקשורתי ראוי היות שביחס למקובל לפני המלחמה היקף האימונים גדל אבל אם משווים אותו למה שהיה מקובל בצה"ל בשנות השבעים (שלושה חודשי אימון על כל שלושה חודשי תעסוקה מבצעית וגם זאת לאחר הכשרה ממושכת של חיילים צעירים ללא קיצורים הנוהגים היום) עדיין היקף האימונים קטן.

שינוי נוסף התרחש באזורינו. לצד האיום האיראני ארוך הטווח שהטיפול בו מן הסתם יעשה באמצעות חיל האוויר או טילים ארוכי טווח, חזר לפתחנו איום יבשתי שלא היה כאן כמעט שלושה עשורים מסיום מלחמת יום הכיפורים. ברצועת עזה הנמצאת ממש מעבר לגדר התפתחה ישות עוינת וקיצונית השואפת להשמיד את מדינת ישראל או לכל הפחות להתישה וזאת תוך התקפות חוזרות ונשנות של ירי רקטות על יישובים אזרחיים. בנוסף סיני הפכה לאקס טריטוריה מצרית שארגוני מחבלים מכל הסוגים אמצו להם אותה כבית ומפעילים ממנה טרור כלפי ישראל, בין אם טרור רקטי תלות מסלול כלפי היישובים כולל העיר אילת ובין אם טרור קרקעי בקוו הגבול עצמו לאורך גבולה המערבי של המדינה. בנוסף חילופי השלטון במצרים ועלייתם של האחים המוסלמיים, חזרו ויצרו איום נוסף פוטנציאלי קרקעי גם הוא על גבולה הדרומי של ישראל. נכון שמצרים עדיין שומרת על הסכמי השלום אבל הסבירות להמשך השקט הביטחוני מולה קטנה. גם בגבולנו הצפוני בסוריה מתרחשים אירועים אלימים והגבול שהיה שקט שלושים ושמונה שנים מתחמם לאחרונה, בגלל מלחמת האזרחים בסוריה וגם ממנה נשקף לנו איום בטחוני קרקעי. על גבולנו הצפוני מול לבנון והחיזבאללה הנמצאים במקום אין צורך להרחיב. משמעות הדברים היא שהאיום הקרקעי על ישראל מגבולות קרובים עלה משמעותית ומחייב הערכות מתאימה.

והנה דווקא בעת הזו צה"ל מתחיל בשינוי אסטרטגי שמגדיר את האיום כלפי המדינה כאיום שאינו קרקעי ושטווח ההתייחסות שלו רחוק מגבולותינו. מתוך הגדרת האיום נגזר גם המענה ומשמעות הדברים היא שצה"ל שוב נערך לאיום השונה מהאיום הצפוי.

נהוג לקבוע כי על הצבא (כל צבא) להיערך למלחמה הבאה ולא למלחמה הקודמת מאידך היות ואין איש יודע כיצד תראה המלחמה העתידית מן הראוי לקחת בחשבון שהיא לא תהיה בהכרח שונה מהמלחמה האחרונה. משמעות הדברים שלא ניתן לזנוח באחת את תפיסת העולם הביטחונית שלנו בדבר הצורך בעת מלחמה להשיג הכרעה באמצעות כיבוש שטח תוך תמרון קרקעי.  תפיסת השטח נכונה גם כמענה לירי רקטות על תושבי המדינה וגם כהבנה בסיסית שרק באמצעותה ניתן להגיע להכרעה (לפחות כל עוד נעשה שימוש בנשק קונבנציונלי).

בהצגה הזו  כבר היינו בשנים 2000 עד 2006, מן הראוי שנפיק לקחים מהעבר הלא כל כך רחוק ולא נחזור על אותן טעויות שנית. בסופו של דבר הצבא אינו חברה מסחרית שכל מטרתה להרוויח כסף או למנוע הפסדים, הצבא עוסק בקיומנו וכל טעות נושאת בחובה מחיר כבד הכרוך גם באובדן חיי אדם.

מקור הכתבה