40 שנה למלחמת יום כיפור // "השלמתי עם העובדה שלא נצא בחיים"

עפר דרורי בתוך: "ישראל היום" 29 באוגוסט 2013 30.08.2013 02:49
40 שנה למלחמת יום כיפור // "השלמתי עם העובדה שלא נצא בחיים"


(243) סיפורו האישי של עפר דרורי על הקרבות, הפצועים וההרוגים בלחימה בתעלה



 16 באוקטובר 1973
 
היינו ארבעה אנשים על הכלי, איתן הקצין - מפקד הנגמ"ש, גיורא - מש"ק סיור שהצטרף אלינו בחניון הטנקים הפגועים כשהנגמ"ש שלו נפגע, החובש הפלוגתי ישראל ואני, שנהגתי את הנגמ"ש. את שאר האנשים השארנו בתאג"ד ב"לקקן" כי רצינו שיהיה לנו מספיק מקום בנגמ"ש לפצועים.
כשירדנו בנסיעה מהירה על ציר "עכביש" מהגבעות לכיוון התעלה, הבחנתי בטנק בוער לצד הכביש. הסבתי את תשומת לבו של איתן, אך הוא אמר לי להמשיך במהירות. עברנו כמה עשרות מטרים וראינו נגמ"ש בוער מעלה עשן שחור בצד שמאל של הכביש. הספקתי להגיד לאיתן שזה לא מוצא חן בעיניי כי הכלים העלו עשן, דבר שהעיד כי פגיעתם הייתה לפני זמן קצר. אך נראה שהיינו כבר במלכודת שלא הייתה דרך יציאה ממנה.
לפתע הרגשתי חבטה אדירה בצד ימין של הנגמ"ש, וגל של אש אפף אותי ונכנס לתוך כובע ה-VRC שלי מאחור. בתגובה אינסטינקטיבית הורדתי את הרגל מדוושת הגז והרגשתי כיצד הנגמ"ש מאט את מהירותו ומתגלגל לאטו במורד המתון של הכביש. במקביל זרקתי מראשי את כובע ה-VRC כדי להיחלץ מהאש, שהייתה כלואה בו. הפניתי את מבטי לחלק האחורי של הנגמ"ש וראיתי אש עולה מהדופן הימנית שלו. היה ברור לי שצריך לקפוץ מהנגמ"ש.
אני זוכר שעוד הספקתי לעצור את הנגמ"ש ולקפוץ מתא הנהג החוצה לסיפון. בזווית העין ראיתי את גיורא ואת החובש מתרחקים בריצה מהנגמ"ש לעבר מחסה בחול, ובעוד אני מתכוון לקפוץ אחריהם, ראיתי את פניו המעוותים של איתן, אשר נשאר בצריחון המפקד. הוא אמר לי בקול חלוש "תוציאו אותי מכאן, תוציאו אותי מכאן". ניסיתי לסחוב אותו החוצה מהצריחון אך לא הצלחתי להתגבר על משקל גופו. איתן נפגע בפלג גופו התחתון, דבר שמנע ממנו לעזור לי להרים את גופו. צעקתי מעל הנגמ"ש לעזרת גיורא והחובש, אשר כבר התרחקו מהנגמ"ש. באומץ רב חזרו השניים, עלו על הנגמ"ש הבוער, ועזרו לי לשלוף את איתן מהצריחון.
פרסנו אלונקה על סיפון הנגמ"ש כמו בתרגולות, השכבנו עליה את איתן ובריצה סחבנו אותו עם האלונקה למחסה קרוב בצד הכביש. במחסה שכבנו וצפינו כיצד דופן ימין של הנגמ"ש בוער. לפתע נשמע פיצוץ והסיפון נקרע מגוף הנגמ"ש והתגלגל לאטו כמכסה של קופסת סרדינים, צריחון המפקד שלו הועף באוויר ונחת במרחק של כעשרים מטר. מעבר לתלולית החול, ששימשה לנו מחסה, מצאנו מספר נוסף של חיילים מצוות טנק דחפור של הנדסה שנפגע בשלב מוקדם יותר. הם סיפרו לנו שראו את הטיל במעופו אלינו ואף סימנו לנו בידיהם שניזהר, אך אנחנו לא ראינו אותם. 
היינו חבורה של מספר חיילים שנחלצו מכלים פגועים וביניהם פצוע קשה ועוד מספר פצועים יותר קל כולל החובש. היה ברור לנו מאופי הפציעה של איתן שיש לדאוג לחילוצו המהיר. לאחר התייעצות קצרה החלטנו שנצא ארבעה חיילים בריאים מזרחה לכיוון כוחותינו. השארנו שני חיילים בריאים עם נשק ורימונים לשמור על הפצועים. בפועל, כפי שהתברר לנו מאוחר יותר, המצרים חסמו שוב את ציר "עכביש" במשך הלילה והבוקר של 16 באוקטובר, מבלי שאנו נדע על כך, וכל רכב שנע על הציר נפגע. בשטח נוצר מעין כיס שהיה בשליטת המצרים. ממזרח לכיס המצרי ישבו כוחותינו וממערב לו, לאורך ציר התעלה, ישבו כוחותינו מהפריצה לילה קודם לכן. התווך ובו ציר "עכביש", שחיבר את שני שטחים אלה, היה כאמור בשליטת המצרים. 
יצאנו הארבעה לכיוון מזרח, כאשר בשלב הראשון ירו עלינו מנק"ל שקליעיו נתקעו בחול לא רחוק מאיתנו. בהתחלה נשכבנו על החול מכל ירי ולאחר זמן הפכנו אדישים אליו כשהתקדמנו בשטחים נמוכים יותר. בשלב זה התפוצצו באוויר פגזי רסיק אוויר. לא ידענו אם הם מירי מצרי או שלנו, אך מכיוון שלא ראינו רסיסים קרובים אלינו המשכנו בדרכנו.
לאחר כמה מאות מטרים עצרנו לצפות על השטח שלפנינו. ראינו קבוצה של כשמונה חיילים נעה לכיווננו. ברגע שזיהו אותנו יישרה הקבוצה קו מולנו (קודם לכן הם הלכו בשדרה). הייתי בטוח שאלה חיילים מצרים וקיללתי את הרגע שאני מחזיק ברשותי עוזי, שהטווח שלו לא אפשר לי ירי עליהם. כמה רציתי באותם רגעים את הרומ"ט הישן והמסורבל, אשר בו אפשר לכוון ולפגוע גם בטווחים של 300 מטר.
החיילים הלכו והתקרבו אלינו ובמחשבותי השלמתי עם העובדה שלא נצא בחיים מההיתקלות הזו. הייתי רק מוטרד מהמחשבה איך ימצאו אותנו לאחר המלחמה כי כבר התרחקנו למדי מהכביש. בינינו לבין שמונת החייליים, אשר יישרו קו מולנו, חצצה דיונת חול. הדבר היחידי שנותר לנו לעשות היה לנסות לאגף את הקבוצה מעבר לדיונה ולהגיע מאחוריה, כך נוכל אולי לגבור עליהם. דרכתי את העוזי והתחלנו לרוץ בחול כדי להגיע לדיונה לפניהם. הדבר עלה בידינו. יצאנו מאחורי הדיונה כאשר האחרון מהשמונה עבר בטווח של כ-80 מטר מאיתנו. מטווח זה כבר יכולנו לזהות שמדובר בשמונה חיילים שלנו שהיו לבושים באופן מוזר, במדים קרועים וחלקם ללא נשק. התקרבנו אליהם, תוך שאנו פורקים את נשקנו ושמחים על כך שלא פתחנו עליהם באש בשלב מוקדם יותר. 
התברר שזהו צוות של נגמ"ש מגדוד הסיור 87, אשר נפגע מספר שעות קודם לכן (את הנגמ"ש השרוף שלהם ראינו בשלב הנסיעה שלנו בציר "עכביש"). צוות זה, התברר, לא הבחין בנו ושינוי תנועתו כלפינו היה מקרי לחלוטין. לבנו חזר לדופק רגיל וכך הצטרפנו לקבוצת השמונה בצעידתה לכיוון מזרח בין הדיונות.
רעש מנוע של נגמ"ש הפר את הדממה ומעבר לדיונה הגיח מולנו נגמ"ש פיקוד עטור אנטנות רבות. בצריח המפקד ישב מי שהיה המ"כ שלי בטירונות. טיפסנו בשמחה ובהקלה על הנגמ"ש שנשלח לחלץ אותנו וישבנו על הסיפון. תוך כדי נסיעה המ"כ סיפר לי שהוא שייך לחפ"ק של מפקדת אוגדה כלשהי. לדבריו, הם ראו מהרכסים שבהם ישבו כיצד הכלי שלנו נפגע והוא נשלח לחלץ אותנו.
כאשר הגענו לחפ"ק האוגדה דיווחתי על הפצועים הנוספים בשטח. קצין בדרגת סא"ל מסר לי שאין לנו מה לדאוג וכי נשלח נגמ"ש נוסף לחלץ גם אותם. הנגמ"ש פינה אותנו לאחור עד לכביש, שם עמדנו, מחכים לטרמפ שיוציא אותנו מהמקום שאליו נקלענו. רק עכשיו חשתי לראשונה את משמעות ההיפגעות שלנו. נותרנו בבגדינו החרוכים עם נשק וחגור בלי חפץ נוסף, בלי חברים ובלי יחידה. נ"נ שעבר בכביש לקח אותנו ליחידת תותחנים קרובה והשאיר אותנו לנפשנו. ביחידת התותחנים, שהייתה יחידת מילואים שאנשיה הפעילו מטלרי"ם שנפלו שלל במלחמת ששת הימים, קיבלו אותנו יפה, הכינו לנו לאכול ואף נתנו לנו מקום לישון בלילה, אך התחושה של הימצאות עם אנשים זרים לא אפשרה לי להישאר איתם. 
משפחתו של איתן שביט, שהיה הקצין על הנגמ"ש שלי בעת הפגיעה, קיבלה לאחר המלחמה בטקס מרגש בכנסת את צל"ש הרמטכ"ל על פעולותיו. בכתב הציון לשבח נאמר: "תחת אש כבדה, על אף היותו פצוע בעצמו, עבר סרן איתן שביט ז"ל בין הטנקים וארגן את חילוץ הנפגעים. לאחר פינוי הפצועים המשיך בתנועה על ציר 'עכביש' על מנת לחלץ נפגעים נוספים. תוך כדי תנועה נפגע הנגמ"ש פגיעה ישירה וסרן איתן שביט ז"ל נפגע ונפל. במעשיו אלה גילה סרן איתן שביט ז"ל אחוות לוחמים ואומץ לב". 

* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.   

 

 

40 שנה למלחמת יום כיפור // "השלמתי עם העובדה שלא נצא בחיים"

הנגמ"ש שלי, מספר שעות לאחר הפגיעה, צילום: מיכה בר עם

 בסמיכות תאריכים מצא ניצן שפירא (החוקר את קרב הצות טרטור לכסיקון) תצ"א שצולמה באותו היום כשעה וחצי לאחר הפגיעה. ניתן לראות בתצ"א הן את הנגמ"ש שעדיין עולה באש וכן את הטד"ח שהיה לידו.

 40 שנה למלחמת יום כיפור // "השלמתי עם העובדה שלא נצא בחיים"

 

40 שנה למלחמת יום כיפור // "השלמתי עם העובדה שלא נצא בחיים"

לכתבה במקור



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה