ספרי מלחמת יום הכיפורים – ארבעים שנה למלחמה / חיפוש האמת, הפקת לקחים

ספרי מלחמת יום הכיפורים – ארבעים שנה למלחמה

/ חיפוש האמת, הפקת לקחים

עפר דרורי [1]

offerd@gmail.com

מלחמת יום הכיפורים שהשנה (2013) אנו מציינים ארבעים שנה להתרחשותה הייתה כפי הנראה הטראומתית ביותר בין מלחמות ישראל, דומה אולי במובנים מסוימים למלחמת העצמאות. בעוד שמלחמת העצמאות נמשכה למעלה משנה וחצי, מלחמת יום הכיפורים נמשכה שמונה עשרה ימים בלבד והאינטנסיביות של הקרבות, היקף הנפגעים והפצע שהשאירה אחריה כמעט בכל בית בישראל ייחודיים רק לה.

בהיותה אירוע טראומתי הן ללוחמים בחזית והן לאזרחים שבעורף, הפרסומים שלהם זכתה המלחמה היו רבים ועיקרם בתחילה בעיתונות ורק לאחר מכן בספרים.

סוגי הספרים

ניתן לחלק את הספרים שנכתבו לאחר מלחמת יום הכיפורים (ומן הסתם גם אחרי מלחמות אחרות) לכמה קטגוריות:

1. כתיבה אישית

2. ספרי הנצחה וזיכרון

3. ספרי זיכרונות של בכירים

4. ספרי יחידות צבאיות

5. ספרי מחקר

6. ספרים רשמיים

הסדר שנקטתי ברשימה אינו מקרי והוא קשור גם למידת ההערכה שאני מייחס לסוגי הספרות השונים בהקשר של מלחמת יום הכיפורים.

1. הכתיבה האישית שהיא הסוג הראשון אלו ספרים שנכתבו ע"י מחברים שהיו ברוב המקרים לוחמים בקרבות וכתיבת הספר מאפשרת להם להעביר את חוויותיהם האישיות אל הכתב, לסגור מעגלים ובמידה מסוימת הכתיבה מהווה עבורם תהליך ריפויי הכולל חזרה לאירועים הקשים, התמודדות אתם וסגירת מעגל. כדוגמא לספרים אישיים אציין את "סיפור מלחמה" של רון זוהר, "עוז 77" של אביגדור קהלני, "צוות 4" של דרור גרין, "תאום כוונות" של חיים סבתו, "פלוגה י' בסופה" של מחבר שורות אלה ועוד. יתרונם של ספרים אלה שבכך שהם מביאים את המידע מכלי ראשון של אנשים שחוו את המאורעות ובדרך כלל הם גם מביאים חוויות, תחושות ורגשות שלא נמצא בסוגי הספרות האחרים. ספרים אלה גם מביאים מידע רב ערך היות והוא מבוסס על עדויות אישיות וישירות מהמאורעות כפי שקרו ולאו דווקא עפ"י התוכניות שעל פיהן הקרב היה אמור להתנהל. חסרונם של ספרים אלה ברור, הם במרבית המקרים סובייקטיביים ומרכזם העדות האישית של הלוחם או הלוחמים ונשענים במרבית המקרים על זיכרונם של אנשים. הזיכרון כידוע נוטה לתעתע בוודאי לאחר מספר רב של שנים והמונח "רשומון" מתאר בדיוק את המצב בו אנשים שונים שהיו באותו מקום ובאותה שעה זוכרים ומתארים את האירועים בדרך שונה.

2. ספרי הנצחה וזיכרון עוסקים בהנצחה אישית או קבוצתית ויצאו לאור ע"י קרובים, בני משפחה, קיבוצים, מקומות עבודה ועוד. מרבית הספרים עוסקים בזיכרון והנצחה של בן המשפחה / חבר שנפל, חלקם גם כוללים את תיאור הקרבות הרלוונטיים. דוגמא לספר כזה שיצא במקור כספר זיכרון מודפס לזכרו של מפקד הטנק אברהם רוזנברג ז"ל ולאחרונה הפך לספר זיכרון וירטואלי ברשת האינטרנט [2] . כפי שכתבתי אני מעריך שקיימים מאות ספרים כאלה וסוגיה זו ראויה לסקירה נפרדת ומיוחדת.

3. ספרי זיכרונות של בכירים אלה ספרי זיכרונות של מפקדים בכירים. ספרים אלה אף שנכתבים גם הם מזיכרונם של אנשים הם הרבה פחות אישיים מספרי הלוחמים וההתמקדות שלהם אינה בחוויות אישיות תחת אש אלא בעיקר בהנעת הכוחות, התמקדות ביעדי הקרבות, קשר עם מפקדים בכירים ורמות ממונות  ועוד. כדוגמא לספרים מסוג זה אציין את "בנקודת הכובד" של ג'קי אבן ושמחה מעוז, "בעיניים פקוחות" של צבי זמיר, "נתק'ה" של נתק'ה ניר ועוד. יתרונם של ספרים אלה בכך שהם מביאים מידע נדיר יחסית על האירועים כפי שנחוו ונוהלו ע"י מפקדי הזירה או מפקדים בכירים ביחידות הצבאיות השונות. חסרונם הוא שבדרגים בכירים לצד ניהול המערכה הישיר נכנסים גם שיקולים אישיים אשר עלולים להטות את המידע המובא בהם.

4. ספרי יחידות צבאיות אלו ספרים שנכתבו ע"י סופרים מוזמנים או ע"י חיילים שנתבקשו לתעד את האירועים ומטרתם ברוב המקרים להנציח את לחימת היחידה ואת הנופלים. ספרים אלו מאופייניים בתיאור הקרבות בצורה סכמתית הכוללת מרשמי קרב, תנועת כוחות ומיקומי מפקדים. לחלק הכולל את תרומת היחידה למלחמה שמור מקום מרכזי בספר. כדוגמא לספרים כאלה אציין את "גדוד טנקים 198 במלחמת יוה"כ" של ישי וקסלר, "חטיבת הצליחה 421" של נדב מן, "אבירי לב – גדוד 184" של אהוד מיכלסון, "החטיבה במלחמת יום כיפור" (הכוונה לחטיבה 600) ועוד. יתרונם של ספרים אלה בכך שהם מביאים את המידע הרשמי מהקרבות וניתן באמצעותם להבין את תמונת המערכה או הקרב תוך תיאור מהלכי הקרבות שקרו או שהיו מתוכננים בעיני המפקדים. חסרונם בכך שהם מביאים פחות את הפן האישי / אנושי של הלוחמים ומטבע הדברים מתעלמים מירידה לפרטים של האירועים בעיני המשתתפים בהם.

5. ספרי מחקר הם ספרים שנכתבו ע"י חוקרים והיסטוריונים ומטרתם חקר אובייקטיבי עד כמה שניתן של האירועים. מטבע הדברים מרבית החוקרים לא היו שותפים פעילים בקרבות אבל יש גם יוצאים מן הכלל. חלק מהמחקרים נעשו במסגרת חיבורים לתארים אקדמיים. כדוגמא לספרים מסוג זה ניתן לציין את "בודדים על התל, קרב תל א-סקי במלחמת יום הכיפורים" של משה גבעתי, "צליחה" של עמירם אזוב, "הסדיר יבלום" של עמנואל סקל ונוספים. יתרונם של ספרים אלה באובייקטיביות שלהם והשימוש שהם עושים במקורות ראשוניים כמו פקודות מבצע, מפות, תמלול הקלטות רשת הקשר ועוד. מאידך, ספרי מחקר שנכתבו ע"י אנשים שהיו מעורבים או שותפים בקרבות נוטים מטבע הדברים להיות פחות אובייקטיביים ואם הם נכתבו באצטלה מחקרית יש בהם בעייתיות מסוימת. חסרונם של ספרי המחקר הוא בכך שהם מבוססים על תיעוד קיים, מלחמה כידוע היא "תוהו ובהו" במרחב של מקום וזמן מוגדר וכזו הרבה ממהלכיה אינן מתועדים. בעיה נוספת המאפיינת חומרים "ראשוניים" צבאיים קשורה לזמינותם לחוקרים. כידוע מסמכים צבאיים בדרך כלל מוגנים לפרסום ע"י חוקים ותקנות ואיסורים אלה נאכפים ע"י הצנזורה בישראל. במלחמה שהיקף התקלות שבה היה גדול ניצלו לעתים מפקדים בכירים את מעמדם לאחר המלחמה בהיותם בדרג בכיר של מקבלי החלטות ומנעו פרסום של חומרים שלא הייתה סיבה אובייקטיבית למנוע את פרסומם.

6. ספרים רשמיים אלה ספרים רשמיים שיצאו ע"י גופים רשמיים כמו מרכז ההסברה, קצין חינוך ראשי ואחרים. דוגמא לספרים כאלה הם "ימי המלחמה" של שלמה טנאי, "החללים והנעדרים של מלחמת יום הכיפורים" של צה"ל, "ימי אוקטובר" של מרדכי נאור, "קרבות ברמת הגולן" של רנן צור ועמיקם בצלאל, "מלחמת יום הכיפורים" של נתנאל לורך ונוספים. יתרונם של הספרים הרשמיים שהם מביאים את המידע המוסמך הרשמי, חסרונם הוא ביתרונם, הם נותנים במה למידע הרשמי בלבד שלעתים שלמותו ואמינותו מוטלת בספק. ברוב המקרים הם יביאו מידע אשר יציג בצורה חיובית את הארגון אותו הם מייצגים לעתים גם על חשבון דיוק הדברים.

יש לזכור שעל מלחמת יום הכיפורים נכתבו גם ספרים נוספים שאינם של כותבים ישראלים. קיימים ספרים ל מעטים שיצאו באנגלית וגם ספרים שנכתבו בערבית חלקם כזיכרונות אישיים של מפקדים בצבא המצרי במלחמה. ספרים אלה לא נסקרו על ידי.

ניתוח ספרי מלחמת יום הכיפורים לפי שנת ההוצאה

כדי לנסות להבין כיצד המלחמה באה לידי ביטוי בספרות שנכתבה עליה ניתחתי את המידע המתייחס לכמאה ושבעים ספרים לפי שנת פרסום הספרים.

ניתן לראות כי היקף הפרסום בחמש השנים  שלאחר המלחמה היה הרב ביותר. האירועים היו מוחשיים והצורך לכתוב ולנסות להבין את שהתרחש היה גדול. אם נבחן מי היו הכותבים בשנים אלה נמצא כי מעל למחציתם לא היו לוחמים במלחמה אלא עיתונאים, חוקרים ואחרים (כמו פרסומים רשמיים של המדינה). להערכתי מיעוט קטן ביותר של הכותבים בשנים הראשונות לאחר המלחמה היה של לוחמים בקרבות, ביניהם: אלי גל, רון זוהר, אביגדור קהלני ויעקב חסדאי. יש לזכור שהמלחמה הסתיימה פורמלית בסוף חודש אוקטובר 1973, החיילים הסדירים וגם אנשי המילואים שירתו ברובם עוד כשמונה חודשים לאחר המלחמה כך שההתפנות לכתיבה לא יכלה הייתה להיות לפני סוף שנת 1974. בהנחה שכתיבה של ספר לוקחת כשנה לפחות הרי כתיבה אישית אם נעשתה לא הייתה לפני שנת 1975. בבדיקה נוספת של רשימת הספרים שנכתבו על ידי לוחמים ניתן לראות כי כולם פורסמו החל משנת 1975 בתוך אותם חמש שנים שנבדקו מיד לאחר המלחמה.

ניתן לראות בצורה בולטת מהטבלה כי בחמש השנים הראשונות מסיום המלחמה פורסמו 51 ספרים, היקף הדומה לפרסום בחמש השנים שהתחילו בשנת השלושים למלחמה (2003). ריבוי הספרים שלושים שנה וארבעים שנה לאחר המלחמה מאפיין תגובות טראומה המוכרות בפסיכולוגיה, בהן הטראומה עולה וצצה מחדש עשרות שנים לאחר האירוע. אין ספק שמספרים עגולים כמו "שלושים וארבעים שנה" למלחמה תורמים את חלקם לסיכומים וחשבון נפש. יש להניח שלקראת שנת החמישים למלחמה (2023) ובסמוך לה תקטן בשל גילם של הלוחמים שמרביתם היו בשנות העשרים לחייהם במלחמה (1973) ובשנת החמישים למלחמה יהיו בשנות השבעים לחייהם.

נקודה נוספת ראויה לציון היא היקף הספרים בשנת הארבעים. אף שהתקשורת חגגה את מבול הפרסומים, הסרטים והאירועים לשנת הארבעים, מתברר כי היקף הספרים שיצאו לאור בחמש השנים האחרונות כולל את שנת הארבעים (2013) נמוך מהיקף הספרים שיצא בשנת השלושים. מסתבר שהבום התקשורתי לא בהכרח מייצג את הכמות וכי המחקרים הפסיכולוגיים המציינים את שנת השלושים כמשמעותית ביותר כחזרה לאירועים טראומתיים צודקים.

חיפוש האמת

חיפוש האמת של המלחמה, הסיבות לפריצתה, הסיבות לחוסר המוכנות של המדינה והצבא הם מהמניעים של חלק ניכר מכותבי הספרים. לצדם בעיקר בתחום הכתיבה האישית יש סוג אחר של חיפוש האמת, "אמת" במשמעות של הבנה. ניסיון אמתי להבין את האירועים בראיה רטרוספקטיבית שבפועל כבר לא תשנה דבר או אולי תשנה מעט אבל תביא אולי מזור לנפשם של המעורבים גם אם באיחור של שנים רבות.

מלחמת יום הכיפורים כפי שציינתי בפתיח הייתה כפי הנראה המלחמה הטראומתית ביותר שהייתה לנו מקום המדינה ועד היום. ההתעסקות בכתיבה על המלחמה שלובה בעיני בקשר ישיר לעובדה זו. בספרו האחרון "אבי ואמי" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן) כותב אהרון אפלפלד: "אחרי המלחמה צומחים חיים חדשים...", גם בספריו האחרים כמו למשל "עד חוד הצער" חוזר המחבר אל ימיו כנער המצטרף לחבורת פרטיזנים ומדלג בין זיכרונותיו ערב המלחמה לבין הווייתו במלחמה עצמה. יתכן שעיסוקו של אפלפלד מהסופרים הבולטים בארץ שכתב כבר עשרות ספרים הנוגעים בשואה נובע מאותו המקום. מצד אחד הרצון לחזור לחיים רגילים ולשכוח חוויות כואבות ומן הצד השני הצורך לשחזר שוב ושוב את פרטי הפרטים של אירועים קשים. האם החזרה לפרטים היא "חיפוש האמת" ? האם היא כוח החזק מהכותבים והיא אשר מניעה אותם לכתוב ? מן הסתם אין תשובה אחת ואין תשובה אחת נכונה.

חטא ההסתרה

ברמה הלאומית יש לדאוג שהזיכרון לא יקהה במיוחד כאשר נכונו לנו אתגרים רבים נוספים וכל עוד ניתן להפיק לקחים ממלחמת יום הכיפורים שישרתו את העתיד, ראוי וחובה להפיק אותם. במישור הפקת הלקחים הצבאי לאומי חטאה מדינתנו רבות בכך שספרים שנכתבו ע"י חוקרים צבאיים על מלחמת יום הכיפורים הונחו בכספות ולא פורסמו בציבור לעתים אפילו לא למפקדי הצבא הבכירים. מסתבר שהרצון שלא להביך מפקד בכיר חזק מהרצון שלא יפגעו חיילים נוספים ואולי היות מחלקת היסטוריה של הצבא בכפיפות להיררכיה הצבאית היא אם כל חטא. לו הייתה מחלקת היסטוריה של צה"ל בדומה לצנזורה הצבאית, שייכת לצה"ל אבל כפופה להחלטות בג"צ היו מרבית המחקרים שלה על מלחמת יום הכיפורים מפורסמים ברבים ומביאים אתם מעבר לעניין אקדמי לחוקרים גם תועלת אמתית לשדה הקרב. כאשר שר בטחון יכול בהינף קולמוס למנוע הפצת ספר צבאי שכבר נכתב, הודפס וממתין לחלוקה במחסני ההוצאה לאור של משרד הביטחון מה לנו כי נלין על מחלקת ההיסטוריה שבראשה עומד רק אל"ם?

לקחים, האם נלמדו?

יתכן שרק "בוגרי" מלחמת יום הכיפורים הזדעזעו ממה שהתחולל בצבא ערב מלחמת לבנון השנייה ובמהלכה. נראה היה ששום דבר לא נלמד וכל דבר אפשרי ללמידה פשוט נשכח, בין ביודעין ובין שלא ביודעין. הלקח אינו צריך להיות ממוקד בהכרח במערכת נשק כזו או אחרת, הלקח הוא בחטא הגאווה הכולל בתוכו גם בטחון עצמי מופרז של הצמרת הצבאית בשינוי סדרי בראשית בכל הקשור לתפיסת המלחמה היבשתית, בחטא חוסר המוכנות והמחשבה כי "אש מנגד" היא המולך החדש, בביטחון שהמלחמה הבאה בוודאי תהיה שונה מקודמתה ולכן כל מה שטוב היה בעבר דינו להימחק. לעתים טעות בהפקת הלקחים נעשית בתום לב אנושי אבל ניתן לצמצמם אותה אם הצמרת הצבאית בונה עצמה בריבוי דעות ובפלורליזם המכובד ע"י המפקד. כאשר שדרת הפיקוד ממנה תחתיה אומרי הן ומשדרת כי דעות השונות מדעת המפקד ראוי להן שלא להישמע, במצב זה טעות אנושית של מפקד מועצמת עשרות מונים. דווקא לשריון ולמפקדיו יש להכות על חטא ולא על חזה חבריהם מפקדי החי"ר. השריון שהיה ממובילי הקרבות במלחמות השונות הפך בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה לנגרר ומפקדיו הבכירים לא העזו להשמיע דעתם ברמה. כך נוצר המצב בו מפקד שהינו איש חיל אויר מבטל בהינף קולמוס מפקדות שריון, סוגר יחידות ואין פוצה פה ומצפצף. "שתיקת הקצינים" קראתי בזמנו (2007) לתופעה וגם קבלתי לה חיזוק רב בעילום שם מתוך שורות הצבא [3]. חבל שלא עמדו לנו אנשים בעלי אומץ לב אזרחי גם ב"קרבות" בקריה בת"א ומנעו את דלדול כוחות היבשה והאימונים עד כדי חוסר יכולת מקצועית בסיסית של הכוחות המשוריינים. חיפוש האמת אסור לו שיעשה רק בין ספרים המונחים על המדף. הספר מתאר את האירועים אבל את האירועים ניתן לשנות בהווה עוד בטרם יכתבו ספרי הפקת הלקחים.

העולם משתנה ואנו אתו, הרצון להרחיב ידע קיים אצל רבים והאקדמיזציה מחלחלת בכל תחומי החיים, גם בצבא לעתים גם על חשבון העשייה הצבאית עצמה. המחקר האקדמי בוחן את האירועים ומנסה לתת להם הסבר, עיסוק יתר אקדמי בצבא עלול ליצור מצב בו תינתן עדיפות לחקר האירועים על פני עשייתם, עדיפות לניתוח המידע על פני למידה כיצד להתנהל בשדה הקרב. את הלימוד וההכשרה צריך להשקיע בניהול המערכה והקרב ופחות בניהול עצמו. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה כפי שהסתיימה הודות לגבורת הלוחמים ונחישותם, אומץ הלב והפיקוד של המפקדים אבל בעיקר בגלל מוכנות מקצועית גבוהה ביותר של הכוחות הלוחמים. הצבא שלפני מלחמת יום הכיפורים היה צבא שמרבית זמנו עסק באימונים ולמצב זה יש לחתור גם היום.

רשימת ספרי מלחמת יום הכיפורים

אני מנהל רשימה של ספרי מלחמת יום הכיפורים כבר שנים רבות ומנסה לשמר אותה מעודכנת ומלאה עם כל הופעת ספר חדש בנושא. הרשימה שהיא עבודת איסוף של יחיד בוודאי אינה שלמה אף שאני מקבל מעת לעת עדכונים על ספר החסר בה וכמובן מעדכן אותה מידית. ברשימה שאני מתחזק קיימים נכון לחודש אוקטובר 2013  למעלה ממאה ושבעים ספרים. בדפים הבאים תוצג הרשימה המלאה כאשר המיון יהיה לפי שם הספר. הרשימה כוללת אם שם הספר, שם המחבר, ההוצאה לאור, שנת הפרסום והערה אם מצאתי לנכון לציין בעיקר בהתייחס ליחידה הצבאית שהספר מתאר. הרשימה אינה כוללת במודע ספרי זיכרון אישיים אף שחשיבותם רבה בין היתר כי מרביתם הוצאו במסגרת פרטית והנגישות שלהם לציבור קטנה. כל חוסר בספר או טעות הם על אחריותי שלי בלבד. אשמח לעדכון בכל חוסר או טעות לשם טיוב הרשימה בעתיד.

מבלי להיכנס לניתוח מפורט של הרשימה אציין רק כי בחמש השנים הראשונות למלחמה (1973 ועד 1978) יצאו לאור חמישים ספרים שזה המספר הגדול ביותר של ספרים בפרק זמן זה. בין השנים 2003 ל 2008 יצאו ארבעים ואחד ספרים שזהו המספר הגדול השני של ספרים שיצאו בפרק זמן דומה של חמש שנים. היקף זה ניתן להסביר בכך שבשנת 2003 שהייתה שנת השלושים למלחמה ובשנים הסמוכות לה עלו וצפו מחדש אירועי המלחמה וזיכרונותיה דבר שהניב היקף ספרים גדול. מחקרים פסיכולוגיים מראים כי אירועי הטראומה המלחמתיים צצים ועולים כשלושים שנה לאחר אירועי המלחמה כפי שגם קרה במלחמת וייטנאם בארה"ב.

אני תקווה שבעתיד ספרי המלחמה יהיו ספרים תאורטיים על מהות הקרב, הפקת לקחים מקרבות העבר והשלכותיהם על ההווה ובעיקר שייתמו מלחמות מהארץ ומצב אי הלוחמה שנראה כל כך רחוק בהווה אכן יתממש. לשם כך בין היתר עלינו לעסוק בהיסטוריה הצבאית שלנו, במחקרים אובייקטיביים שפרסומם לא יהיה נתון למוראם של בכירים הן בצבא והן בפוליטיקה  ובשימור מורשת הקרב והגבורה שלנו.

לסיום אודה על עזרתך הקורא בעדכון הרשימה, אם אתה מכיר ספר על מלחמת יום הכיפורים שאינו ברשימה, אודה אם תשלח לי את פרטיו כמפורט ברשימה. כמו כן אודה על עדכון פרטיו החסרים של ספר שנמצא ברשימה.

הרשימה עצמה נמצאת בכתובת:

http://www.global-report.com/drori/a3206-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-yom-kipur-books

אתר ישראל דיפנס