עשור למלחמת לבנון השנייה – המלחמה שהחמיצה את השריון

אקדים ואומר ששיפור בכל מערכת שהיא נובע מהפקת לקחים והפקת לקחים מביאה תועלת אם היא מתבססת על אבחנה נכונה של הבעיות, כך באקדמיה, כך במחשבים וכך גם בחיל השריון.

כותרת מאמרו של מיכלסון "עשור למלחמת לבנון ה-2 – המלחמה שהחמיצה את השריון" מייצגת לדעתי את הטעות באבחנת הבעיה וממנה הפקת לקחים שאינה יעילה. אם הייתי צריך לתת כותרת לדברים הייתי משנה מעט את סדר המילים ואומר: "השריון שהחמיץ את המלחמה" ולא כפי שנכתב.

לצד גבורת הלוחמים, שאין עליה מחלוקת לטעמי, התנהלות השריון הן בזמן המלחמה והן בשנים שקדמו לה היא אם כל חטאת, והדעות המושמעות לאחריה הן בחזקת "אכלו לי, שתו לי...". במשך שנים רבות לפני המלחמה, בשנות האינתיפאדה הארוכות, קיבלו עליהם מפקדי השריון ברמות השונות כי גזירת גורל היא שהשריונאים לא מתאמנים. הקוראים אולי שכחו, אבל היו תקופות שחלק מטנקי חטיבה 401 הסדירה אוחסנו בימ"חים, עד כדי כך הגיע המצב שהטנקים החדישים של החטיבה היו מוטלים כאבן שאין לה הופכין, וכי יש לפחות לשמור עליהם מפני נזקי הטבע. היכן היו מפקדי השריון ברמות השונות והאם באמת הפכו עולמות לשינוי המצב?

מה השוני בין חיילי השריון לחיילי חיל הים המפעילים ספינת טילים או צוללות שאיש לא חשב להוריד אותם מהספינות כדי לבצע תעסוקה מבצעית בשטחים? מדוע קיבלו מפקדי השריון כגזירת גורל שהשריונאים הכפופים להם יכולים להמשיך להיקרא שריונאים, כאשר שהותם על הטנקים היא פחות מחודש בשנה לעתים אף פחות?

באחריות מי היה המצב שגדודי השריון לא התאמנו, התותחנים לא ירו, הנהגים לא נהגו ואפילו המט"קים לא תרגלו נוכחות בצריח, כחלק מהוויה השריונאית להכיר את מכונת המלחמה עליה הם מופקדים כאת ביתם. אני מכיר את הטיעונים, הנכונים בחלקם, שראשי הצבא ערכו ניסוי בתורות מלחמה – "אש מנגד" קראו לה, "השתבללות" כינו אותה – כל מיני מושגים שבתורת המלחמה לא היו מוכרים והתקווה הייתה שהם יצלחו. המציאות הראתה מה שאנו ידועים כבר מאות בשנים, הכרעה מושגת באמצעות כיבוש שטח, וכיבוש שטח אפשרי באמצעות כוחות קרקעיים חי"ר ושריון. אני רואה בחלק מהמפקדים השריונאים אחראים על כך שקולם לא נשמע, שמפקדים בכירים שגדלו בחי"ר מונו לפקד על אוגדות משוריינות מבלי שיש להם מושג בהפעלת כוחות אלה. איפה הימים שחי"רניקים מוסבים לא וויתרו לעצמם ועשו מסלול הסבה מלא יחד עם חיילים צעירים בקורס המקצועות, בצמ"פ, בקורס מט"קים ועוד? היה מי שחשב שכדי להיות רועה צאן לא צריך להיות כבשה, והיו מי שחשבו שכדי לנהל אוגדה משוריינת אין צורך בהכרת הטנק ויכולותיה של המסגרת המשוריינת.

לצד הטיעונים שהמאמר נותן להם במה, בדבר שינוי המשימות התכוף במלחמה שהן בוודאי נכונים, מדוע לא עולים טיעונים בדבר היכולת לדבוק בביצוע המשימה? וותיקי מלחמת יום הכיפורים הזדעזעו אז ועכשיו על שגדוד טנקים או אפילו חטיבה נדרשים לכמה ימי לחימה כדי לכבוש שטח של שלושה קילומטרים. האם זו מלחמת שריון המבוססת על תנועה מהירה? האם השגת המשימה היא בראש מעיינו של המפקד. הייתכן שכאשר מתגלה פצוע (וליבי לא גס בשום אופן בצורך לשמור על חיי חיילינו) הגדוד נוטש את משימתו ומרתק את כל הכוח לחילוץ מידי על חשבון ביצוע המשימה? בחי"ר בעת לחימה בשטח בנוי ידוע שלא מטפלים בפצועים בעת ההתקדמות בתעלה. החיילים מאומנים אפילו לדרוך על חברם הפצוע ולהתקדם. את הטיפול בפצועים יעשו כוחות המאסף ואילו בחלק מקרבות השריון כל התורה כולה נשכחה, מי אחראי לזה?

באחריות מי היה להבין כי מעצר חשוד בודד המגובה בכוחות חיפוי, בצילום מזל"ט ועוד כוחות, אינו דומה לפעילות במלחמה שבה אי-הוודאות שולטת באירועים? האם זו רק אחריותו של הרמטכ"ל? היכן מפקדי השריון ברמות הפיקוד השונות?

ומה לגבי מיקום המפקד? האם לא ראינו מפקדים, כולל מפקדי שריון, שנשארו לפקד על כוחותיהם מאחור מול מסכי הטלוויזיה?

גם מפקד הפיקוד היה שריונאי ותיק, האם ניהול המבצע וזניחת התוכניות שהיו לפניה כפי שפורסם אינם באחריותו?

יש תופעה שהחלה עוד לפני מלמת לבנון השנייה בה מפקדים בכירים זוכים "להארה" מיד לאחר שהם פשוטים את המדים. אני מצפה ממפקדים בכירים להילחם על דעתם בתוך המערכת הצבאית לא לפחד ולא להתיירא גם אם קידומם יעוכב בשל כך. שינוי המגמה בצבא התחיל כמה שנים לפני מלחמת לבנון השנייה ולא ראינו מפקדים בכירים העומדים על שלהם מול התופעות הבעייתיות. מפקד בכיר נושא באחריות, הוא עובד קשה, מסתכן, ממעט לראות את משפחתו אבל לצד כל זה הוא גם נדרש לטעמי לגלות אומץ לב אזרחי ולא רק צבאי בשדה הקרב. אומץ לב אזרחי משמעותו לעמוד על שלך גם מול בכירים ממך. לצערי תופעה הזו התקיימה אצל מיעוט שבמיעוט מקרב מפקדיו הבכירים של צה"ל ביניהם גם מפקדי חיל השריון.

מזה כשני עשורים אני מתריע (למי שרוצה לקרוא) כי הצבא מזניח את הגדודים על חשבון יחידות מיוחדות רבות שהוא מקים, יחידות ששואבות אליהם את כח האדם האיכותי ביותר שלו. כל זה פוגע בגדודים ובעיקר בגדודי השריון. מי זוכר את כוונת הצבא לסגור לפני כעשור ויותר את פרויקט המרכבה בטענה (שגובתה גם על ידי מפקדים בשריון שהתקדמו מאז בצבא) כי יש לנו מספיק טנקים וכי המרכבה סימן 3 מספיקה ואין צורך לייצר טנק מרכבה מדגם משוכלל יותר.

מי זוכר את ההסכמה הרחבה של שינוי הצבא בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה גם בקרב מפקדי השריון? מי העז להילחם על דעתו בניסיונות שהיו כל כך ברורים בכישלונם הצפוי ולוותר על יד כך על קידום.

כדי לשנות את התמונה יש לעשות בדק בית חריף, להבין שחלק ניכר מהבעיות הם בתוכנו ולא להעביר את כל האחריות לגורמים עלומים מעלינו. הרמטכ"ל של אותה מלחמה שילם וכבר אינו בצבא, האחריות בכל הקשור לשריון ניצבת לפתחם של המפקדים בשריון ולא של אף אחד אחר. אם נקודה זו לא תהיה ברורה ומחודדת השיפור לא יתרחש.

שריון בסלוקי