הצדק חייב להיעשות

כידוע, בתום מלחמת הקוממיות הוענקו שנים עשר אותות "גיבור ישראל" לשנים עשר חיילים שהצטיינו במלחמה וביצוע מעשי גבורה יוצאי דופן במהלכה. אותות אלו הומרו בשנת 1973 לעיטור הגבורה עפ"י חוק העיטורים של צה"ל. מעטים יודעים את הסיפור שמאחורי הקלעים של שנים עשר אותות אילו.

לקראת תום מלחמת הקוממיות מונתה וועדה מטכ"לית לקליטת כל ההמלצות שניתנו לחיילים על מעשי גבורה כאשר תפקידה של הוועדה שבראשה עמד שדמי היה לעבור על אלפי ההמלצות ולברור מתוכן את ההמלצות הראויות ביותר לאותות הצטיינות. "אות הצטיינות" הייתה המילה שהייתה נהוגה בזמנו ל-"עיטור" ול- "ציון לשבח" (צל"ש) הנהוגים בימינו. הוועדה הראשונה סיימה את תפקידה ומסרה את המלצותיה לרמטכ"ל תוך ציון העובדה שלא סיימה את עבודתה בגלל ריבוי ההמלצות שהגיעו אליה.

הרמטכ"ל מינה וועדה שנייה אשר תפקידה היה לבצע החלטה סופית לגבי המומלצים לאותות הצטיינות בהתבסס על המלצות הוועדה הראשונה (וועדת שדמי) וכן לעבור על יתרת ההמלצות שלא נבדקו ע"י הוועדה הראשונה. הוועד השנייה בראשות יצחק פונדק עברה על כל ההמלצות, אשרה חלק מהן, דחתה חלק אחר ואף השלימה את ההחלטה לאור המלצות נוספות שהגיעו לידיה.[1] לאור מחקר ארוך שקיימתי בשנים האחרונות, ממצאי המחקר הם כי החלטת הוועדה השנייה היא הסופית לגבי כל החיילים שהוחלט שהם גיבורי מלחמת הקוממיות. מדובר על כ 1200 מקרים וזאת לאחר פסילה של אלפי המלצות אחרות. וועדת פונדק קבעה מדרג של 7 אותות הצטיינות הזהה למדרג העיטורים שקובע חוק העיטורים של צה"ל וכן למדרג הציונים לשבח של צה"ל כפי שהוא מעוגן בפקודות מטכ"ל הרלוונטיות.

דוד בן גוריון בהיותו ראש ממשלה ושר בטחון ובעל אישיות מאוד דומיננטית התעלם מהחלטת הוועדה שמונתה ע"י הרמטכ"ל ודרש מהוועדה שתמציא לו רשימת המלצות קטנה הרבה יותר שמהווה אחוז אחד מכלל החלטות הוועדה. הדרישה של בן גוריון עוררה התנגדות בצבא ובקרב חברי הוועדה אבל כפי שהתבטא יו"ר הוועדה, סא"ל יצחק פונדק,  בעדות שגביתי ממנו לפני מספר שנים, "לא היה ניתן לעמוד מול בן גוריון" וסופו של דבר רשימת מקבלי אותות הצטיינות נגנזה ומתוכה נבחרו רק  12 מקרים לקבלת "אות גיבור ישראל". לצד הגבלת המספר של מקבלי אותות ההצטיינות בן גוריון קבע את דרך הבחירה של האותות המעטים. מבחינתו אות הגבורה יינתן בלי קשר לעוצמת מעשה הגבורה כל עוד מעשה הגבורה התרחש בקרב שבו כוחותינו ניצחו. לבן גוריון היה חשוב שמעשי הגבורה ומורשתו ישולבו רק בקרב בו ניצחנו. היום ידוע שאין קשר בין ניצחון לתבוסה בכל הקשור למעשי גבורה של היחיד, לעתים המצב הפוך. בקרבות נואשים מתגלים מעשי גבורה יוצאי דופן בחריגותם. כל זה כאמור לא עזר וכ-1200 עיטורים וצל"שים נגנזו ולא הוענקו תוך פגיעה קשה בלוחמים ובבני המשפחות להם בין חיים ובין מתים. כרבע ממקבלי האותות המיועדים נפלו בקרב ומקומם נפקד ממורשת הגבורה של צה"ל, ממורשת הגבורה שלנו כעם תוך גרימת עוול משווע להם ולבני משפחותיהם.

נושא היקף אותות ההצטיינות שהטריד את בן גוריון והחשש שלו שריבוי אותות הצטיינות יוזיל את ערכם נבדק על ידי במחקר אחר. באותו מחקר נבדק היקף הענקת העיטורים במלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות ועד ליוני 2016, תוך השוואה למשך הלחימה.[2] משך הלחימה אינו  המדד היחיד להשוואה, אבל יש בו כדי לבצע בחינה ראשונית של היקף סביר של הענקת עיטורים. ריכוז המידע ההשוואתי מוצג בטבלה שלהלן. מן המחקר עולה כי היקף העיטורים שניתנו במלחמת העצמאות קטן ביותר, בסדרי גודל לעומת מה שהוענק במלחמות ישראל שאחריה. לדוגמא אם הכללים שקבע בן גוריון לאחר מלחמת העצמאות היו בתוקף אחרי מלחמת יום הכיפורים, היקף העיטורים והצל"שים לאחר מלחמה זו היה חמשה! ולא חמש מאוד ושמונים. היקף העיטורים והצל"שים אחרי מלחמת ששת הימים היה שניים! ולא 270 עיטורים וצל"שים. בהשוואה למלחמות אחרות שידעה ישראל היקף העיטורים שניתנו במלחמת העצמאות קטן ביותר, ראה ממצאי מחקר בנושא שבחן היקף עיטורים וצל"שים בצה"ל לפי משך לחימה.

טבלה 1: התפלגות העיטורים והצל"שים במלחמות לפי משך הלחימה[3]

כדי להמחיש את גודל האבסורד בהשוואה למלחמת יום הכיפורים שנחשבת המלחמה הקשה ביותר של מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות אדגיש את הנתונים הבאים.

1.     משך המלחמה: מלחמת העצמאות נמשכה 18 חודשים ובמדויק 593 ימים. מלחמת יום הכיפורים נמשכה 18 ימים. כלומר משך מלחמת העצמאות היה פי 33 ממלחמת יום הכיפורים.

2.     היקף חללים: במלחמת העצמאות נפלו כ-5000 חיילים ועוד כאלף אזרחים. במלחמת יום הכיפורים נפלו כ-2900 חיילים. כלומר היקף החללים היה כמחצית ממלחמת העצמאות. במלחמת העצמאות היקף החללים היה כעשרה אחוז מהאוכלוסייה לעומת כאלפית האחוז במלחמת יום הכיפורים.

3.     כל הנתונים הללו מצביעים על היותה של מלחמת העצמאות קשה ומרה הרבה יותר ממלחמת יום הכיפורים. על אף נתונים אליו במלחמת העצמאות קיבלו 12 חיילים עיטורים ובמלחמת יום הכיפורים כ-580 חיילים קיבלו עיטורים וצל"שים. אין אבסורד מזה וכולו נובע מהחלטת יחיד של בן גוריון שלוקה בחוסר סבירות קיצוני.

במשך שנים אני מנסה לתקן עוול זה ולצערי ללא הצלחה, השינוי מתבקש לא רק למען הצדק אלא גם בגלל קלות הביצוע. רעיונות טובים ונכונים נדחים לא אחת בגלל הקושי בביצוע. זה לא המצב במקרה זה. ממצאי המחקר כוללים רשימות מדויקות של מקבלי האותות עפ"י החלטת הוועדה והם מסודרים באותו מדרג הקיים גם היום. עיטור הגבורה, עיטור העוז, עיטור המופת, צל"ש הרמטכ"ל, צל"ש האלוף, צל"ש מפקד האוגדה וצל"ש המח"ט. כל שנדרש הוא הקמת וועדה שעיקרה מימוש טכני של ההמלצות שכבר נקבעו בעבר ותפקידה המרת אותות ההצטיינות שהוחלט עליהם לעיטורים ולצל"שים הקיימים היום.

וועדה כמעט זהה לחלוטין בתפקידה התקיימה בצה"ל לאחר חקיקת חוק העיטורים בצה"ל, גם שם עסקה הוועדה בהמרה של צל"שים שניתנו בצה"ל עד לכניסת החוק לתוקפו, לעיטורים כפי שקובע החוק. לוועדת ההמרה לא זומנו חיילים להעיד, לא זומנו מפקדים להסביר ולא התקיימו תחקירי קרבות בהם היו מעשי גבורה. עבודת הוועדה כללה עיון בכתבי הצל"ש שהיו והמרתם לעיטורים עפ"י קריטריונים פשוטים שהוועדה קבעה לעצמה. צל"ש הרמטכ"ל הומר לעיטור העוז, צל"ש האלוף לעיטור המופת וכו'. מספר מצומצם של כתבי צל"ש הרמטכ"ל הומר לעיטור הגבורה היות ועיטור זה לא היה בנמצא בעת הענקת צל"ש הרמטכ"ל. היות והוועדה לאותות הצטיינות של מלחמת העצמאות כבר החליטה על עיטורי הגבורה (12 במספר) כל שנותר הוא המרה ישירה מאותות ההצטיינות השניים במעלה לעיטור העוז, מאותות הצטיינות השלישיים במעלה לעיטור המופת וכן הלאה לרמות הצל"שים השונות.

צבאות רבים בעולם לא נרתעים להעניק עיטורים לחיילים גם אחרי שנים רבות בהתאם לנסיבות. צבא ארה"ב מעניק דרך קבע עיטורים לחיילים ממלחמות עבר בגלל שהמידע עליהם נחשף בהווה, ככה גם צבאות אחרים. צבאות העולם מקיימים את האמרה "על מעשה גבורה אין התיישנות"[6] ובוחנים בצורה אובייקטיבית ועניינית את הזכאות לעיטורים למעשים שהייתה בהם גבורה מבלי קשר לזמן שעבר כל עוד יש גיבוי עובדתי למעשה. אותות ההצטיינות שצה"ל בוועדה מטכ"לית רשמית החליטה עליהם מגובים במסמכים ובהחלטות ואין כל התלבטות לא למעשה הגבורה ולא להחלטה הרשמית להעניק להם אותו גבורה בהתאם למדרג שקבעה וועדה רשמית צה"לית.

הדרך שבה צה"ל מתמודד עם הסוגייה הזו בעייתית. במקום לחקור ולברר את העובדות הצבא נרתע מכל פתיחה של מקרי העבר גם כאלו שהמידע עליהם מדויק. בכל המקרים המובאים לידיעת הצבא, צה"ל נוקט בתשובה אחידה "בחלוף הזמן לא ניתן לבחון את העובדות" אף שאין זה המצב בטח בכל הקשור לאותות ההצטיינות של מלחמת העצמאות. מהעדר מדיניות אחידה ומסודרת בכל הקשור לאותות הצטיינות של מלחמת העצמאות מופעלים לחצים שונים ורבים על בכירי הצבא. לחצים אלו מטבעם אינם אחידים ולמענה חלקי זוכים אלו שדרכם ללשכה פתוחה. בשנים האחרונות החליט הרמטכ"ל במספר מקרים חריגים להעניק תעודת הערכה מטעמו, כתחליף לעיטור או צל"ש שהיה אמור להינתן ושדרגתו ב"היררכית הגבורה" נמוך בהרבה מאחרים שלא עברו את מסלול המכשולים הקיים היום. הענקת תעודת ההערכה לא התבססה על השוואה מסודרת של העובדות של מעשה הגבורה מול מעשי הגבורה באותה תקופה. זכו לתעודות הערכה אותם חיילים אשר המשפחות שלהם או חבריהם מצאו את הדרך להציף את מעשי הגבורה בבקשות חוזרות ונשנות תוך רתימת גורמים שמכירים את תהליכי קבלת ההחלטות. ככה נותרו רבים שמעשי גבורתם היו אפילו גבוהים יותר, גנוזים, בעוד שמעשי גבורה שעמדו מאחוריהם אנשים שהכירו את דרכי קבלת ההחלטות זכו להוקרה. הערכת הצבא צריכה להיעשות בצורה עניינית וללא קשר לגורמים המציגים את המעשה. ברשותי מספר דוגמאות שמחזקות את הדברים.

ביצוע המלצה זו תניב לצה"ל עוד כ-1200 עיטורים וצל"שים מוצדקים בגין מעשי גבורה שבוצעו במלחמת העצמאות, יעשה צדק עם הלוחמים ובני משפחותיהם והיא תעשיר את מורשת הגבורה של צה"ל ועם ישראל. המרה זו תעשה צדק ותעשה תיקון ראוי הממתין כבר שבעה עשורים לביצוע.

גם הפעם אני מתנדב להיות שותף בעשייה ולהביא את כל המידע שרכשתי עד כה לטובת התהליך.

מקורות להרחבה הידע בנושא המאמר: 1.     אתר הגבורה www.gvura.org