אמא, ארבע שנים לפטירתה, מאי 2024

אהוד מנור כתב בשירו המרגש "הביתה"

השנים חולפות טרופות ובמיוחד השנה הנוכחית. את המדינה הגשתם לנו, את אמא ואבא הקבור לצידך יחד עם דור שלם, על מגש של כסף, ומה אנחנו עשינו בשנה האחרונה עד ה-6 באוקטובר 2023 כדי לשמרה? כנראה שלא הרבה, נלחמנו בתוכנו מול עריצות שלטונית שפילגה אותנו כעם ו"הכלנו" את אויבינו. ב-7 באוקטובר הבנים והבנות יחד עם הדור שלהם קפצו למילואים וכל אחד עשה את שביכולתו לעשות בהקרבה ובמסירות לטובת המדינה. "ההכלה" הזו עלתה לנו בדמים מרובים.

רק אתמול פנה אלי אדם ואמר שהיה רוצה שאתן תשובה לשאלה דמיונית: מה היו אומרים לוחמי תש"ח ללוחמי חרבות ברזל אם היו נפגשים אתם, ועניתי:

אם הייתי לוחם בתש"ח הייתי פותח בהתנצלות ללוחמי ההווה שהם נאלצו לחוות את החוויות האיומות שלנו של מלחמה על יישובים שנכבשו, על רצח והתעללות של אזרחים שנכבשו... חשבתי (כלוחם תש"ח) שבנינו מדינה וצבא לה מפואר ומתברר שמה שחשבנו לא ממש מתקיים.

המדינה והצבא כשלו באופן מוחלט, הצבא התאושש אחרי יומיים והממשלה והכנסת עד עכשיו לא יצאו מ-הממ"ד.

בתש"ח הייתה תחושה שכולם נלחמים על המדינה ויש מנהיגות ברורה שיודעת את הדרך למטרה הברורה. השנה כמו בשנים רבות אחורה, לא כולם נלחמים, קבוצות שלמות פטרו את עצמם מגיוס ולחימה בהרשאת המנהיגים. המנהיגות עצמה נשארה מפוחדת ולא החלטית עד היום. ההחלטות המתקבלות אינן לטובת המדינה אלא לטובתם האישית של העומדים בראש.

את אמא לחמת במלחמת השחרור כאשר לחימת נשים לא הייתה מובנת כפי שהיא היום. את התגייסת אף שחברותיך וגם הקרובות לך מצאו את הדרך להישאר בבית והכל בצניעות ובידיעה בסיסית ופשוטה שככה צריך להיות. המובן מאליו הפך למעורפל, הערכים נמוגו והציניות השתלטה. מי שמציל את המדינה אלו אזרחים וחיילים מובחרים ולשמחתנו רבים, שזקפו קומה והתגלו בתפארתם.    

דווקא בשנה הזו נזכרתי באירועים שונים הקשורים בך ויתכן שאין זה מקרי שהחיים הובילו אותי לעיסוק בתקופה הכי משמעותית בחייך ובחייו של אבא. מי ייתן ונהיה כולנו ראויים להקרבתם של הלוחמים.

נוחי בשלום על משכבך אמא.