אמא, שנה לפטירתה, אפריל 2021

אמנו אהובה דרורי נולדה בח' בתמוז תרפ"ח, 26 ביוני 1928 בירושלים כבת בכורה להוריה מרים ומרדכי סלומון שגרו ברחוב החבשים (היום רחוב אתיופיה) בירושלים מול הכנסייה החבשית שבמקום. אמא של אמנו אהובה, מרים לבית צוויג הייתה עקרת בית וגידלה את ששת ילדיה ואביה מרדכי היה ממשיך דרכו של הרב יואל משה סלומון בבית הדפוס בירושלים ברחוב הרב קוק יחד עם אחיו שלמה סלומון. אמא הייתה נינה של הרב יואל משה סלומון מבוני שכנות נחלת שבעה והערי פתח תקווה.

אמנו אהובה נולדה לשם "ליבה" שתורגם לשם העברי "אהובה" עוד בילדותה. כילדה הייתה צמאת דעת, קראה המון ואף רכשה לעצמה ספרים כאשר התחילה לפרנס את עצמה מגיל צעיר. המשפחה הייתה בעת יכולת כלכלית נמוכה ומרבית צרכיה הרוחניים סופקו על ידה בעצמה.

אמא למדה בבית הספר שפיצר וללימודי התיכון נרשמה בעצמה לאחר שלא היה בידי הוריה לשלם את שכר הלימוד. במסגרת זו היא למדה בבית ספר תיכון אקסטרני לפקידות ומסחר ושם סיימה את לימודיה. הלימודים התנהלו בחלקם באנגלית ומאז אמא הייתה מצטיינת באיות מילים באנגלית גם כאלו ששמעה לראשונה ולא הכירה קודם לכן.

בנערותה בגיל 16 הצטרפה למחתרת ההגנה (בשנת 1944) ועבדה למחייתה בסוכנות היהודית שהייתה בחלקה כיסוי לחברותה במחתרת. החברות בהגנה הייתה סוד גדול וגם עשרות שנים לאחר מכן התקשתה אמא לספר על תקופה זו. במסגרת ההגנה עברה אמא שיעורי נשק במקומות מרוחקים כמו בהר הצופים ובמקומות אחרים בהם נוכחות האנגלים הייתה דלילה. במסגרת זו הוכשרה לחובשת ואף השתתפה במספר אירועים קרבים כמו ההגנה על עמדה במקור חיים שם גם חוותה את ההרוג הראשון בחייה. בהמשך הוכשרה כאחות צבאית ושירתה כאחות בבית החולים זיו שהוגדר בזמנו כבית חולים צבאי, שם גם פגשה את אבינו יוסף שהגיע למקום כפצוע מהקרב על רמת רחל. לאחר מכן גויסה לצה"ל בדיעבד כמו חלק מבני דורה וזכתה לאות הקוממיות שניתן לחיילים שלחמו במלחמת בעצמאות בשורות צה"ל.

ההורים התחתנו ב-26 ביולי 1950 ובחודשים הראשונים גרו בחדר שהוקצה להם בבית של סבתא מרדכי וסבתא מרים ברחוב החבשים, בבית בו נולדה. לאחר מכן עברו ההורים לדירה בדמי מפתח ברוב אוסישקין, דלת ליד ביתו של פרופ' ליבוביץ', משם לאחר מספר שנים עברו לדירה ראשונה בבעלותם ברחוב זאב חקלאי בשכונת בית וגן.

אמא עבדה בהתחלה כמזכירת בית הספר התיכון סלסיברג לבנות ברחוב הרב קוק בירושלים ולאחר מספר שנים, בשנת 1963 עברה להיות המזכירה של החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים שם עבדה עד ליציאה לגמלאות בשנת 1987.

אימא הייתה המזכירה המיתולוגית של החוג וניהלה מבחינה אדמיניסטרטיבית את החוג ביד רמה. הידע והבקיאות שלה בחוקים ובתקנות היו לשם דבר וראשי החוג התייעצו אתה רבות לגבי אופן ניהול החוג בכל הקשור לצד הניהולי שלו. כילד אני זוכר את אמא מספרת את תהליכי השקלול של הציונים לקראת סיום התואר בעידן שלפני המחשב. היא הייתה אולי האדם היחיד בחוג שידע לחשב את הציון המשוקלל הסופי ושימשה מנטורית למזכירות רבות של חוגים אחרים באוניברסיטה. על עבודתה המסורה זכתה אמא מספר פעמים בתעודת הצטיינות ובפרסים של האוניברסיטה.

בעת שפרופ' דן מירון סיים את תפקידו כראש החוג הוא כתב לממונים עליו: "... הגב דרורי הגישה לי בעבודתי סיוע בעל חשיבות מן המדרגה הראשונה. מסירותה לעבודה אינה יודעת גבול ועינה פקוחה על כל הנעשה בחוג. היא טורחת הרבה למעלה מן החובות המוטלות עליה בתוקף משרתה בשמירה על ענייני החוג ובדאגה לכך , שאיש מן המורים או התלמידים לא יכשל משום אי דיוק בחובות המוטלות עליו. אף כי טרחתה זו עלולה להיראות  לעתים כדקדקנות, הרי היא בסופו של דבר חומת מגן לתלמידים מפני הסתבכויות ובעיות חמורות בשלב מאוחר יותר של לימודיהם". בשני ספרים שכתבו מורי החוג היא הוזכרה בתוך העלילה ויודעי חן ידעו לפענח מי היא בתוך העלילה.

אמא אהבה ספר וקראה כמעט בכל רגע פנוי, היינו עדים לכך שגם באמצע הבישול שהיה חביב עליה היא קראה, עד שהמים ירתחו ועד שצלצל הטיימר יודיע על השלמת האפיה. אמא גם אהבה מאוד לפתור תשבצים וידעה כמעט את כל ההגדרות בחידונים.

לאמא היה ניסיון חיים וחכמת חיים, אני זכור שבאחת ההפוגות במלחמת ששם הימים עלינו מהמקלט לבית. בחדשות הודיעו שהעיר העתיקה שוחררה יחד עם הכותל המערבי. ברדיו הרחיבו על הניצחון והשמחה של כולם. באותו הרגע אמא התחילה לבכות ואמרה משהו על המחיר שנשלם על הניצחון הזה. כילד לא הבנתי מה מקומו של העצב בפרץ השמחה הלאומית. לימים הודיעו לנו על היעדרותו של דוד משה, בעלה של בתיה אחותה שהיה איש סיירת שריון בסיני. רק אז הבנתי את המחיר עליו דברה.

אמא הרבתה ללכת להצגות רבות בתיאטרון ירושלים עם אבא והייתה מנויה להצגות שנים רבות מאוד.

ההורים עברו לדיור מוגן בשכונת מלחה וקריית יובל. בסופו של דבר השתכנו בבית הרופא שבמוצא עד ליומם האחרון. אנא הייתה אישה צנועה, אוהבת ספר וקריאה. אהבה מאוד את נכדי שאהבו אותה ואת ארון הממתקים שהחזיקה לצד המטבח. יהי זכרה ברוך ומבורך.

ראש החוג לספרות עברית בהווה ד"ר תמר הס כתבה לאחר פטירתה של אמא:

אהובה פרשה לגמלאות כשהייתי בתחילת התואר הראשון ללימודי.
לא זכיתי להכיר אותה היטב אבל אני זוכרת איך קיבלה אותי לחוג כשנרשמתי, ואת ההרגשה שהחוג וכל הקהילה שלו, שהייתה גדולה בימים ההם, נתונים בידיים טובות, שיודעות את מלאכתן בביטחון. דבר לא חמק ממנה, והיה זיהוי שלם בינה לבין החוג. היינו מחזור של יותר משישים תלמידים בשנה א', והיא הכירה את כולן בשמן, וידעה מי אנחנו ומה דרוש לנו.  

פרופ' גלית חזן-רוקם  כתבה: יש לי הרבה זיכרונות יפים מימי עבודתה כמזכירת החוג לספרות עברית, עוד מימי גבעת רם ואחר כך בהר הצופים. היא הייתה עובדת מסורה למופת ושמרה על כל ענייני החוג, קטנים כגדולים, הכירה היטב את כל המורות והמורים ואת תלמידות ותלמידי החוג. אכן, זכתה להנצחה בשני ספרים ולעד תיזכר כחלק מן החוג שלנו.

לכם במשפחה יש הרבה זיכרונות יפים וחמים שאני תקווה שאיתם תנוחמו.

אמא הלכה לבית עולמה בשבת, ט"ו באייר תש"פ,  9 במאי 2020 כשהיא בת 92, שבע שנים לאחר פטירתו של אבא לו הייתה נשואה 63 שנים.

יהי זכרה של אמא ברוך ומבורך