אזכרה ליום השנה הראשון לפטירתו של אבא וסבא יוסף דרורי

עברה שנה, יותר מדויק שלושה עשר חודשים בגלל היות השנה שנה מעוברת.

לגבי, מעבר לאובדן של אבא חל שינוי מהותי בחיי. הצורך להגיד "קדיש" שלוש פעמים ביום חייב אותי להערכות חדשה ושונה בחיי, איתור בית כנסת מתאים עבורי ועוד פעולות קשורות. אני שמח שהדברים הסתייעו.

חודש וחצי אחרי פטירתו של אבא מצאתי את עצמי לראשונה מחייך, זה לא נעשה באופן כפוי אלא כמהלך טבעי אבל הוא לימד אותי מה הייתה עוצמת ההשפעה של פטירתו של אבא עלי.

השתדלתי להיות נאמן לדברים שלמדתי ושמעתי במהלך השבעה. לא להפוך את השבעה לשלושים ולא את השלושים לשנה. לא סתם קבעה היהדות דרגות שונות של אבל המאפשרות להתאבל על קרוב שמת, במיוחד על ההורים אבל מאידך לחזור לחיים ולא להישאר לנצח באבלות.

כאשר הסתיימו שנים עשר חודשי האבלות עוד בטרם הייתה האזכרה שכאמור במקרה של אבא היא לאחר שלושה עשר חודש היה לי חשוב ללכת לראות סרט, כדי ללמד את עצמי לדעת לעצור ולא להמשיך בדיני אבלות מעבר לנדרש. ככה גם בדברים אחרים.

במהלך השנה הזו חזרתי לאירועים ולזיכרונות מחיי אבא תוך שאני מתמקד באופן טבעי בשנים הרבות שחי בתפקוד מלא עד כשנה לפני פטירתו. עברתי על מסמכים רבים בתיקים של אבא ולמדתי מהם דברים נוספים על דמותו שאת רובם ידעתי אבל באמצעות קריאתם חודדו אצלי הדברים. אבא היה איש של עקרונות, אדם ישר דרך, איש של אנשים שפעל רבות למען הזולת כולל כאלה שנחשף לבעיותיהם במקרה. עוד פעל אבא רבות לענייני המדינה. יעידו על כך מכתבי הערכה רבים שקיבל מבכירים למיניהם כמו אלוף פיקוד המכרז, מפקדים בכירים בצה"ל שסייע להם, מפקדי משטרה בכירים ועוד ועוד.  

צפיתי בסרטים שצילמו נכדיו ובמיוחד אלו שנערכו ע"י תומר כך שהם מאפשרים לצפות באנקדוטות שונות של אבא לבד או של אבא ואימא ביחד ממהלך חייהם. אין ספק שמרבית הזיכרונות של אבא וגם של אימא תבדל לחיים ארוכים ובריאים היו מתקופת מלחמת השחרור. יונתן אמר פעם לאחר שחזר מביקור אצל סבא וסבתא שיש משהו טרגי שהחוויה המכוננת של אדם ושיאו היו בגיל עשרים. סבא עשה המון דברים מאז מלחמת השחרור הן בצבא והן בחייו האזרחיים, הגיע להישגים רבים שלחלק מהם הייתה השפעה לאומית ללא כל הגזמה ועדיין כאשר התנהלה שיחה חופשית, חווייתית הוא היה חוזר לחוויותיו משנת ארבעים ושמונה.

המדינה שלנו נשענת על מעטים וככל שהשנים עוברות המעטים מתמעטים, האווירה במדינה היא של מיעוט שתורם הרבה ורוב שנהנה מהתנדבות ורוח השליחות של המיעוט. מצב זה מעצים עוד ועוד את חלקם של המעטים הנותנים. מהתגובות הרבות שקבלתי לאחר  פטירתו של סבא למדתי כמה הציבור הרחב, מכרים וידידים שלי ושל חגית שרובם לא הכירו את אבא באופן ישיר התרשמו מדמותו.

אבא נפטר בגיל שמונים ותשע, גיל מכובד אבל לא ממש בשיבה טובה ועדיין מבני דורו נשארו מעטים. לא חווינו את חברי הילדות שלו מגיעים לשבעה ומספרים חוויות שלא ידענו, רוב מכריו כאמור הלכו לעולמם וגם כאלה שעשיתי מאמץ לאתרם לאחר השבעה, מצאתי כי נפטרו שנה ושנתיים קודם לכן.

דור הולך ודור בא, בשבעה נחמה אותי אישה אחת שאיני זוכר מיהי שאמרה לי שעם כל הצער זוהי דרך העולם, בנים קוברים את הוריהם, העצב הגדול הוא כאשר המצב הפוך בו הורים קוברים את בניהם. בארצנו למודת המלחמות אין זה חזיון נדיר ולכן אני מודה לאל, לצד כל הצער בפטירתו של אבא שדרך העולם התקיימה באחותי ובי.

דוד יהודה מקיבוץ עין צורים אמר בשלושים:

כאשר אדם נפטר אנו אומרים "הלך לבית עולמו" והשאלה הנשאלת האם יש שם כל כך הרבה עולמות שכל אחד הולך לעולם שלו?

אלא כל אחד הולך לעולם שהכין לו בימי חייו, יוסי הכין לו עולם של יושר של צדק של עזרה לזולת, עולם של סלילת דרכים וכבישים שעם ישראל יכול לנוע בהם בבטחה, לעולם כזה הלך יוסי.

יעל איקן (לבית סלומון) כתבה:

אני עדיין זוכרת את החתונה של הוריך שהתקיימה ברחוב אתיופיה, אתם יכולים להתפאר בפועליו ובתרומותיו הרבים והחשובים במהלך חייו.

אבי שטרית (אח של חבר לפלוגה שלי שנהרג במלחמת יום הכיפורים) כתב:

לצערנו זה דור שהולך ופוחת, ואביך מאפיין את רוח התקופה שהתאפיינה בנתינה למולדת ללא גבולות.

יהודה עציון שהכיר את אבא במהלך כתיבת ספרו "בזעתם ודמם" על יונתן בלינקוב ז"ל חברו הטוב של אבא:

כל כך שמחתי להתוודע אליו – סלע יסוד בבניין הארץ הזאת, על כל מה שכרוך בזה...

אני מקווה שידענו לכבד את זכרו של אבא כראוי לו בשנה זו ולוואי שנדע להמשיך את דרכו בנתינה לזולת ולמדינה.